אחד ה"חורים השחורים" הגדולים במקרא הוא שנות חייהם הראשונות של אבות ואמהות האומה. אנו שומעים הרבה על מעשיו הגדולים ורצופי הניסיונות של אברהם, אך יודעים מעט מאד, אם בכלל, על ראשית חייו (חז"ל ביקשו למלא פער זה באמצעות המדרש המספר לנו כי כבר בן שלוש שנים(!) הכיר אברהם את בוראו). גם על שנות חייה הראשונות של שרה איננו יודעים דבר. כך גם באשר לבניהם ובני בניהם: אנו יודעים שיצחק נימול בן שמונת ימים, ועשו לו משתה גדול כאשר "נגמל", אך מכאן ואילך תולדות חייו לוטות בערפל עד מעשה העקדה, שבו לפי חשבונם של חכמים היה כבר איש מבוגר, בן 37 שנה.
פער גדול עוד יותר קיים בעניין שנות חייה הראשונות של רבקה אמנו. בתורה לא נזכר בת כמה הייתה כאשר יצחק נשאה לאישה, אך בעל "סדר עולם" קובע שהייתה באותה עת ... בת 3 שנים בלבד. פירוש זה (שאגב, נסתר ממקורות אחרים שלפיהם הייתה גדולה הרבה יותר), מעלה קשיים לא מעטים שהרי התורה מדברת ב"נערה", השואבת מים וממלאת את כדיו של עבד אברהם. ולבד מהקושי הגדול והעצום שבעצם נישואי ילדה קטנה כל כך, ליצחק בן הארבעים, קשה להלום גיל זה עם המתואר בתורה לעניין מעשי רבקה. מכל מקום, איננו יודעים הרבה על שנות חייה הראשונות, והוא הדין לאלה של בניה.
לידת יעקב ועשו זוכה אמנם לתיאור רחב בראש פרשתנו, אך מיד לאחר מכן התורה שותקת באשר למעשיהם (מה לבשו? היכן למדו? האם שיחקו ובמה?). רק רמז אחד ניתן בכתוב: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים".
מה משמעותה של "גדילה" זו? ובני כמה היו? ניתן לפרשה כגדילה במובן הפיזיולוגי גרידא, לאמור מכאן ואילך לא היו השניים קטנים, בקומה ובשכל, אלא גבוהים בקומה, וחזקים בכוח.
כדרכם בקודש, מבקשים חז"ל - ורש"י בעקבותיהם - להשלים את הפערים שהותיר פשוטו של מקרא. וכך נאמר במדרש (בראשית רבה סג): "ויגדלו הנערים", רבי לוי אמר: משל להדס ועצבונית [=צמח מטפס הנטפל לשיח ההדס] שהיו גדלים זה על גבי זה. וכיון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר, ושניהם באים מבית הספר. לאחר י"ג שנה, זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, אמר רבי אלעזר: צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה. מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה".
אכן, בהרבה מקורות מבואר שבאותה עת היו השניים כבר בני 15 שנה, כדי לאחר את זמן יציאתו של עשו לתרבות רעה עד לאחר פטירת אברהם, שלא יצטער אותו צדיק במעשי בנו.
ומכל מקום, מקור זה היה לאחד המקורות הקדומים לחגיגת בר המצווה ולאמירת ברוך שפטרנו דווקא בגיל י"ג. הדיה נשמעים היטב גם במשנת אבות (ה, כד), המדברת על "בן י"ג למצוות", הגם שאינה מופיעה בהרבה כתבי יד של המסכת, ואפשר שאינה אלא תוספת מאוחרת.
מקצת הראשונים סבורים שיש לומר ברכה זו ב"שם ומלכות" ממש, והמחלוקת בעניין זה הגיעה עד לספרות ההלכה המאוחרת (ראו "דרכי משה", שו"ע ורמ"א, או"ח רכח).
גם השאלה מיהו המברך שנויה במחלוקת. מקובלת הדעה שהאב מברכה, כדי להודיע שמכאן ואילך יהא בנו אחראי למעשיו שלו, ולא יקהו שיני אביו (ואמו) בעוון פירות בוסר שאכל בנם. לעומת זאת, יש הסבורים כי דווקא הבן הוא שמברך ברכה זו, שמכאן ואילך לא יומת הוא בעוון מעשי אבותיו, אלא איש בחטאו יישא.
מכל מקום, בתורה עצמה אין רמז למעשי יעקב ועשו בקטנותם, אלא משהגדילו: "ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם, יושב אהלים". מה טעם שונה התורה ומשלשת את הכינוי "איש"? וכי היה חסר מה מן הכתוב אילו היה נאמר רק "ויהי עשו יודע ציד בשדה ויעקב תם יושב אוהלים"?
לפי פשוטו של מקרא, בא הכתוב ללמדנו שרק מש"גדלו הנערים", נתעצבה וניכרה "אישיותם", וראו הכל מה בין אח לאחיו. ואפשר, שכמו במקומות אחרים, ביקשה תורה להדגיש בראש ובראשונה את היותם של אבות האומה "אנשים". עשו, שדו פרצופי היה, היה "איש" אחד בביתו, מראה עצמו כמחמיר גדול שבגדולים, בחומרות שלא שערום אבותיו ("אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות"), אך "איש" אחר לגמרי בשדה, ואילו יעקב אחיו היה "איש תם", לא תמים אלא שלם, ללא שניות, וכמעשיו מלגו כך מעשיו מלבר. ועוד הדגישו, שהיה יעקב "יושב אוהלים", שאצל חז"ל כבר היו לשני בתי מדרשות שונים, של שם ושל עבר, ללמדנו שלא יסתפק אדם ב"אוהל" אחד, בבית מדרש אחד, אלא יטעם טעמה של תורה מתוך גיוון דעות והרחבת הדעת, ובלבד שיישאר ויהיה "תם", תמים בתורתו-שלו.
ועוד אפשר ללמוד, ברוח אמרתו של ר מנדלי מקאצק, "ואנשי קודש תהיון לי" - הקב"ה אינו מבקש שנהיה מלאכים. כאלה יש לו די. מבקש הוא שנהיה "אנשים", בני אדם בעלי רגישות אנושית, שלבם פתוח ואוזנם כרויה למצוקות הזולת.