סגור

פרשת תולדות: על זהויות מתלכדות ונפרדות

הנטייה לבחור בדומה - מעצימה את האני אך לא עוזרת לו. אדם לא צריך מישהו שמרגיש כמוהו, חושב כמוהו ואומר את המילים שהוא עצמו היה אומר. לשם כך לא צריך אחר, לשם כך יש את העצמי

ד"ר משה מאיר
כז בחשון התשעח
,
16 בנובמבר, 2017 15:15
ד"ר משה מאיר

ד"ר משה מאירצילום: באדיבות המצולם

כך פותחת הפרשה:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.[1]

רש"י שם את ליבו למוזרות: באת לספר את תולדות יצחק - שהן עשיו ויעקב, וסיפרת על אביו של יצחק. לכן הוא מביא את דברי החכמים, הרואים בפסוק גילוי בדבר היחס שבין אברהם ליצחק:

'אברהם הוליד את יצחק' -
על ידי שכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם' הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: 'מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו'.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם,
והעידו הכל 'אברהם הוליד את יצחק'.
וזהו שכתב כאן 'יצחק בן אברהם' היה,
שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'.

הדמיון הרב בין אברהם ליצחק, מטשטש את הזהויות הנפרדות. זהו האקדח שבמערכה הראשונה, המסמן את המשכה. כמה וכמה פעמים, מתקרבת זהות לאחרת ומתלכדת איתה.

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ
וַיֹּאמֶר: אֲחֹתִי הִוא,
כִּי יָרֵא לֵאמֹר: אִשְׁתִּי
פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה
כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.[2]

אמנם הפחד הוא העילה לשקר, אבל השקר הוא טשטוש הזהות בין 'אישה' ל'אחות'. ומופע נוסף של טשטוש זהויות: רבקה נחושה להעביר את הברכה שמייעד יצחק לעשיו, אל יעקב. לשם כך היא מורה לו להערים על האב העיוור, ולהציג את עצמו כעשיו. יעקב חרד ואומר:

...הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי
וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ
וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה
וְלֹא בְרָכָה.[3]

רבקה פותרת את הבעיה, על ידי העצמת טשטוש הזהויות:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל,
הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת,
וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו,
וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה,
בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.
וַיָּבֹא אֶל אָבִיו
וַיֹּאמֶר:
אָבִי.
וַיֹּאמֶר:
הִנֶּנִּי.
מִי אַתָּה בְּנִי?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו:
אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי...[4]

אך בכך לא תמו טשטושי הזהות. לאחר ההטעיה, עשיו מבקש לפגוע ביעקב. רבקה מוסיפה תחבולה, בכדי להבריח את בנה האהוב:

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו:
הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי
וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה.
וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.
עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ
וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ
וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם
לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?!

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק:
קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת
אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת
כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ
לָמָּה לִּי חַיִּים?![5]

את אשר רומזת רבקה, מפרש יצחק הקשוב לה:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ
וַיְצַוֵּהוּ
וַיֹּאמֶר לוֹ:
לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.
קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם
בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ
וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה
מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.[6]

זאת אמנם הטעיה שמטרתה הבריחה, אבל היא שחזור של מהלכו של אברהם המבקש אישה לבנו בארצו. כך ממזערים את האחרות של בני הזוג, ומקרבים את זהות האחרת לזהות ההורה. מי שמרגיש בכך, הוא הבן הדחוי - עשיו:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב
וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ
וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר:
לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ
וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.
וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו.
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל
וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו
לוֹ לְאִשָּׁה.[7]

עשיו פיצח את המנגנון, כמה שיותר קרוב - יותר טוב. הנטייה הזאת לקרב זהויות, עומדת בסתירה להוראת התורה בראשיתה:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם
וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם:
זֹאת הַפַּעַם
עֶצֶם מֵעֲצָמַי
וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה
כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.[8]

הקרבה בין האיש לאישה גדולה מהקרבה אל ההורים, היא נבראה מצלעו. על כן יש לוותר על הקרבה להורים, להתרחק מהם, ולדבוק בבת הזוג. על פי אותה פרשה שמבראשית, החיבור שבין האיש לאישה בנוי לא מזיגת זהויות אלא על הנגדתן:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.[9]

העזרה ההצטרפות והחיבור, באות דווקא מהניגוד. הנטייה לבחור בדומה - מעצימה את האני אך לא עוזרת לו. אדם לא צריך מישהו שמרגיש כמוהו, חושב כמוהו ואומר את המילים שהוא עצמו היה אומר. לשם כך לא צריך אחר, לשם כך יש את העצמי. הניגוד המצטרף באהבה, הוא העוזר והמפרה. אנשים רבים רואים את ילדיהם כזהותם שלהם. באלזאק נתן לכך ביטוי גאוני, בספרו 'אבא גוריו'. הנה קטע אחד מיני רבים, המבליט את התלכדות הזהויות הבעייתית ['בעייתית' זהו שיפוט שלי, אתם מוזמנים לחלוק עליו]:

  • 'כן' אמר אז'ן, 'אבל אדון גוריו, 'כיצד זה שבנותיך חיות בעושר כזה ואתה שרוי בכוך עלוב?'
  • 'חי ראשי' אמר גוריו בארשת שאננה לכאורה, מה היה מועיל לי אילו חייתי טוב מזה? אינני יכול להסביר לך את הדברים האלה: אני לא יודע לצרף יחד שתי מילים כמו שצריך. הכל כאן' הוסיף כשהוא מכה על לוח ליבו. 'חיי שלי הן שתי בנותי, אם הן נהנות, אם הן מאושרות, לבושות יפה, אם הן מהלכות על גבי שטיחים, מה איכפת לי איזה בגדים יש עלי, ואיך נראה המקום בו אני ישן? לא קר לי אם להן חם, ולעולם אינני משתעמם אם הן צוחקות. אינני מצטער אלא במה שמצער אותן. כאשר תהיה אב, כאשר תשמע את ציוץ הילדים שלך ותגיד לעצמך: זה יצא ממני! כשתרגיש את היצורים הקטנים האלה מחוברים אל כל טיפה מדמך, שהם המיטב שלו, כי זה הדבר! אז תרגיש את עצמך קשור אל גופם, תאמין שאתה עצמך מתנועע מכוח הליכתם. קולן עונה לי מכל מקום. מבט אחד שלהן, אם הוא עצוב, מקפיא את הדם בעורקי. יום אחד תדע שאתה מאושר הרבה יותר באושרם מאשר באושרך שלך. אינני יכול להסביר לך את זה: אלה תנועות פנימיות שמזרימות את הנחת בכל. בקיצור, אני חי שלוש פעמים. תרצה לשמוע דבר משונה? טוב! מאז שנעשיתי אב, הבנתי את אלוהים. הוא נמצא כולו בכל מקום, כי הבריאה יצאה ממנו. וכך אני עם בנותי. ורק שאני אוהב את בנותי יותר משאלוהים אוהב את העולם, כי העולם איננו יפה כמו האלוהים, והבנות שלי יפות ממני.[10]

במחלוקת הזאת, אני נוקט עמדה חדה כתער: הצטרפות יכולה להתקיים אך ורק על בסיס נפרדות. במערך היחסים בין בני זוג, הנפרדות היא עובדת היסוד. במערך היחסים בין הורים לילדים, צריך לבנות אותה. ראוי להפריד את הזהויות, להדגיש את הנבדלות, ולא לנסות למזער אותה. הדבר נכון גם ליחסים בין אישיים, ואף ליחסים בין מדינות. גם במערך היחסים ביננו ובין הפלסטינאים, חשוב לחדד את השמועה: רק על בסיס נפרדות, אפשר יהיה לבנות הצטרפות. אינני נכנס כאן לשאלת הנפרדות הגיאוגרפית, אלא דווקא לנפרדות הזהות. מי שלא יראה את האחרות שבזהות הערבית המוסלמית בכלל והפלסטינאית בפרט, מי שינסה לראות בפלסטינאים קבוצה חסרת זהות שאפשר להיעזר בה כאמצעי למטרה של הזהות הישראלית והיהודית - עתיד להיכשל. כמו הורים הצריכים להכיר כי בנם או ביתם גדלו, כי הם ישויות הנפרדות מהם, כי יש להם בחירות אחרות, כי זהותם שונה משלהם, כך אנחנו ביחס לפלסטינאים. מתוך הנפרדות תיתכן ההצטרפות של מי שנגזר עליהם לחיות יחד, בשכנות קרובה.

הסיפור העממי מספר על הכלה היושבת ביום חתונתה וממררת בבכי. שואלת אותה אימה:
מדוע את בוכה ביתי?
עונה הבת:
זה לא הגון. כולכן התחתנתן עם מישהו מהמשפחה: את עם אבא, סבתא עם סבא, הדודה עם הדוד. רק אני צריכה להתחתן עם מישהו זר...

מבט בוגר מבין, שהזרות - היא התנאי לקרבה ולהצטרפות.


[1] בראשית כ"ה י"ט.

[2] שם כ"ו ז'.

[3] שם כ"ז, י"א - י"ב.

[4] שם שם ט"ו - י"ט.

[5] שם  שם מ"ב - מ"ו.

[6] שם כ"ח א' - ב'.

[7] שם שם ו' - ט'.

[8] בראשית ב' כ"א - כ"ד.

[9] שם שם י"ח.

[10] 'אבא גוריו' עמ' 99 בתרגום יונת סנד

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

דניאל זמיר צילום: עידו איז'ק יחצ

דניאל זמיר בווידוי אישי: "מכיר בכך שאני ביסקסואל"

קרא עוד