(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: (פרק כה)
מובא במדרש (בראשית רבה פרשה סג סימן י):
"ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים".
מדרש זה מציין את השוויון המוחלט שבגידולם של הדס ועצבונית=יעקב ועשו, "שהיו גדילים זה על גבי זה"="שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר". אולם לאחר י"ג שנה של שוויון הסתבר ש"זה נותן ריחו וזה חוחו"="זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים".
במדרש זה רואה הרש"ר הירש ביקורת של חז"ל על יצחק ורבקה. טרם נבאר את הביקורת נציין שהרש"ר הירש אינו חושש מביקורת על אישי המקרא ואדרבה רואה בה תועלת חינוכית גדולה, וכלשונו: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות". אנשים מושלמים אינם יכולים להוות דוגמה ומופת, ולעומת זאת אנשים עם נפילות וכשלונות מראים דוגמה נעלה של עמל והתגברות שגם אנו מצווים בהם (ראו בעיקר בביאורו לבראשית יב, י).
ובכן, מה הביקורת של חז"ל על יצחק ורבקה? כותב הרש"ר הירש:
"הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו וגו'" (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם".
כאן מדבר הרש"ר הירש כמחנך גדול המנצל כל הזדמנות בביאור התורה כדי להעיר על עניינים חינוכיים. אסור לגדל שני ילדים באופן שווה, גם אם הם תאומים זהים. יש לזהות את "התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו" של כל אחד ואחד, ובהתאם לתכונותיו שלו "לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה". המטרה היא אמנם אחת, אך הדרכים להגיע אליה הן רבות "כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם".
"המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה".
דווקא השוויון המוחלט שנהגו בו יצחק ורבקה כלפי שני בניהם הוא שמנע מעשו כל סיכוי לעשות טוב. עשו קיבל אמנם חינוך שוויוני, אך בעצם לא היתה לו הזדמנות שווה. החינוך השוויוני שקיבל עשו לאמיתו של דבר גרם לו להשליך הכל מאחורי גבו.
"אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך".
והיכן רמוז כל זה בפסוקים? היכן רמוזה ההחמצה החינוכית הגדולה והגורלית של יצחק ורבקה? בביטוי "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים":
"ויגדלו הנערים, רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם".
הכל היה שווה כל השנים, ופתאום: הפתעה!!! לאחר שגדלו הנערים פתאום ראו הכל ש"וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". את הבדלי התכונות הללו בין עשו ויעקב היו יצחק ורבקה צריכים לזהות הרבה קודם (מה גם שהרש"ר הירש מדגיש שהיתה להם "נבואת העתיד על ניגודי הדרכים"). לזהות, ועל פי זה לחנך כל נער על פי דרכו.