וידום אהרון תגובתו של אהרון מרעישה יותר מכל זעקה. אי אפשר להרגע מול התגובה הנשגבת. אהרון נמצא במצב קשה ביותר: אהרון עומד במרכז ארוע חד פעמי בתולדות ישראל - השראת השכינה במשכן. זה עתה הגיע הארוע לשיאו, לאחר הקרבנות והתפילות ירדה אש מהשמים שהמחישה את השראת השכינה במשכן, שעל בנייתו והקמתו טרחו כחצי שנה. בשיא החגיגה, באופן בלתי צפוי, מתים שני בניו. אהרון לא צועק, לא בוכה, לא בורח, לא שואל ולא מצהיר הצהרות - וידום אהרון.
להיות בדום אינו רק לשתוק. דממה זו לא תגובה של הפה בלבד, זו תגובה של האדם - הגוף והנפש, התבטלות האישיות בפני המציאות הלא מוסברת ולא מובנת - ובפני מחולל המציאות הזאת בהכרת גודל המרחק שבין הנברא והבורא.
משה לא היה במדרגה הזאת, משה מדבר, מסביר, מנסה להרגיע מעט: "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ד לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד". אבל אהרון לא משיב, לא בפה ולא בשפת הגוף, אהרון דומם במקומו.
תגובתו של אהרון היא חידוש גדול בקשר שבין אדם למקום. עד כה ידענו שתי תגובות שבטאו הבנה מאוד ברורה של מעשה ד:
יש תגובה של מי שחוטא ומבין שד מעניש, הוא פונה אל מדת הרחמים, כך משה בחטא העגל: "...שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך".
יש מי שמבין שד פונה אליו מתוך הקרבה המיוחדת כמו אברהם בעקידה "ויאמר הנני", גם יעקב משיב לקריאת ד בלשון "הנני".
אבל אהרון עומד במציאות חסרת פשר. אמנם נאמר על בניו: "ויקרבו לפני ד אש זרה אשר לא צוה" אבל האם זה חטא כל כך קשה שנענשים עליו במוות מידי, בתוך חנוכת המשכן? ומשה מתאר אותם כצדיקים: "בקרבי אקדש".
במציאות המיוסרת שנוצרה לפתע ודאי שאין לאהרון תשובות. הדממה שלו מבטאת שאין לו גם שאלות. אהרון לא שואל, לא בפה ולא בלב, הוא פשוט מקבל. זהו מעשה א-להים לכן אין כאן, ולא יתכן, לא כעס, לא נקמה, אף לא טעות כמלוא הנימה. יש כאן רק אמת וצדק אלוקי. זו ההכרה הברורה שממנה באה תגובת הדממה. קבלת הדין בענווה וביראה גדולה. הכרה בפער האין סופי(!) בין מעשה ד ומחשבות האדם ותגובה נוקבת וכנה שעולה מתוך הכרה זו: דממה.
בימים אלו - כאשר בארץ ובעולם, אנחנו עומדים בכאב ובתמהון מול מידת הדין האלוקית, עלינו ללמוד את מדתו של אהרון. לדעת שלא תמיד יש הסבר. אין לחפש על מה נענשנו או מהו הניסיון שלנו בעת הזאת, אלא להאמין שכל מעשה ד הוא אמת וצדק ולקבל ביראה ובענווה את קטנותנו וחוסר הבנתנו אל מול הגודל האלוקי.