כידוע, סימני הטהרה של הדגים הם הסנפיר והקשקשת – רק דג שבו שני איברים אלו הרי הוא דג כשר לאכילה. והנה, מחדשת לנו המשנה במס' נידה (דף נא עמוד ב): "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת".
ראשית, עלינו לשים לב שאמירה זו של חז"ל מלמדת על העצמה האלוקית האדירה של תורה שבעל פה, שקובעת בצורה כה נחרצת כלל גורף לגבי כל סוגי בעלי החיים שבמים: מאז ימי חז"ל ועד היום התגלו עוד כשני מיליון סוגי דגים ויצורים שונים החיים במים, שלא היו ידועים בימי חז"ל, ובכולם מתקיים הכלל של המשנה ללא כל חריגה – כל בעל חיים שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר.
אולם, בצד ההשתאות מול כוחם של חז"ל לקבוע מסמרות באופן כה חד-משמעי, מתעוררת כאן שאלה: בפועל, כאשר אדם רוצה לבדוק את כשרותו של הדג, הוא לא נזקק לבדוק כלל את הסנפיר – די בכך שיבדוק אם יש קשקשת, וממילא ודאי לו שגם הסנפיר ישנו. אם כן, מדוע נצרכה התורה להתנות את כשרות הדג בקיום הסנפיר? לכאורה הקשקשת היא הקובעת את כשרותו של הדג.
בתוך דבריהם של הריטב"א ושל מרן הרב זצ"ל, מונח ביאור נפלא למושג "יגדיל תורה ויאדיר": אין הכוונה להגדלה כמותית של התורה על ידי הוספת עוד כמה מילים, אלא להגדלת ערכה של התורה והאדרתה. התייחסות פשטנית לתורה, כאל ספר הלכות, שבא להדריך אותנו בצורה יבשה מה מותר ומה אסור לעשות, היא הקנה של התורה. דווקא הזכרת הסנפיר, שאיננה נצרכת להגדרה ההלכתית, מלמדת אותנו שהתורה היא הרבה מעבר לד' אמותיה של ההלכה – התורה היא דבר ה' המתגלה אלינו בעולם הזה. ההתגלות היא אמנם גם דרך ההלכות והמצוות שבתורה, וגם דרך כל מילה וכל אות שבסיפורי התורה – אך גם המצוות וגם הסיפורים שבתורה הם לבושים לנשמת התורה, לרעיונות אלוקיים עמוקים הגנוזים בהם, והם משמעותה הפנימית של התורה.