"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". תחילת הוויית ישראל לעם, לא הייתה סוגה בשושנים וגם לא מלווה בניסים ונפלאות גלויות לעין כל. "מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים". בלי תהילה ובלי גאון, פשוט משפחה מורחבת אשר הלכה והתגלגלה בארץ ניכר. כך הלכה וגדלה עד שנהייתה לעם. עם של עבדים לאומה אלילית. בדברים אלה יש יותר מאשר לספר לנו את קורות העם בתחילת דרכו. נראה כי הדברים אמורים גם להתייחס לכל אחד ואחת בכל דור ודור. לא רק עבר, אלא גם הווה.
פעמים רבות אנו בעצמינו מרגישים כאילו אנחנו תחת שעבוד. לחץ שגרת החיים מכניס אותנו לרוטינה מתישה, אשר לא אחת אנו מרגישים כי אנו כלואים בתוך מסגרת חיים מלחיצה, המונעת מאיתנו מלהגשים את חלומותינו ומאוויינו. סטיבן קובי, הציע בספרו 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיבים' במיוחד, רשימה של שבעה הרגלים, שעלינו לאמץ בכדי להיות אנשים אפקטיביים. העיקרון ראשון עליו מדבר קובי הוא הפרואקטיביות (עמ' 103-72). משמעות הפרואקטיביות היא יותר מאשר לקחת יוזמה. משמעותה היא שאנו לוקחים אחריות על חיינו ולהתנהגותנו. התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותינו - על פי העקרונות והערכים שלנו, ולא של תנאים סביבתיים.
הנחות אלה מבוססות על התיאוריה של גירוי ותגובה, בדיוק כמו התיאוריה של פבלוב. אך קובי מסרב לקבל את הדוגמות הללו. הוא מביא כסיוע את ויקטור פראנקל, אשר היה אסיר במחנות הנאצים. דווקא שם, הגיע פראנקל לתודעה "האחרונה שבחירויות האדם", והיא החירות עצמה, שאותה הנאצים לא יכולים לקחת. הם יכולים אפילו להורגו, אולם הם אינם יכולים לקחת את חירותו. האדם, יכול להחליט בינו לבין עצמו כיצד הדברים ישפיעו עליו, אם בכלל. בין הגירוי לתגובה, יכול האדם לבחור מה תהיה תגובתו, והיא היא החירות.
אנשים ריאקטיביים (מגיבים), מושפעים מהסביבה ומונעים מכוח הרגש. אנשים פרואקטיביים לעומת זאת, אינם מושפעים ואינם מאשימים אחרים בגורלם, הם בוחרים את תגובתם, הם בני חורין. קובי מצטט את אלינור רוזוולט: "איש לא יכול לפגוע בך ללא הסכמתך". ואילו מהטמה גנדי אמר: "הם אינם יכולים לקחת מאיתנו את הכבוד העצמי שלנו, כל עוד איננו מוסרים להם אותו".
רוברט וולטש, עורכו הראשי של הביטאון הציוני-גרמני 'יודישע רונדשאו', כתב מאמר שכותרתו הייתה: "שאוהו בגאון את הטלאי הצהוב". הנה לנו לקיחת הכרח והפיכתו לגאווה, על ידי בחירה בו מרצון. דבר זה מזכיר את ה'מיתוס של סיזיפוס', על פי ראייתו של אלבר קאמי (סופר ופילוסוף צרפתי, 1960-1913). קאמי רואה בסיזיפוס, אדם מאושר. סיזיפוס, כאדם המשלים עם גורלו למרות גורלו האבסורדי, אשר על פי המיתולוגיה היוונית, נגזר עליו לגלגל סלע ענק למרומי הפסגה, וכאשר יגיע לשם תתגלגל האבן למטה. כעת עליו לרדת שוב ולגלגל את הסלע למעלה ההר, וכך הלאה עד קץ כל הדורות, מה שהוליד את הביטוי 'עבודה סיזיפית', עבודה קשה, מפרכת, אינסופית וחסרת תכלית. אך קאמי רואה בסיזיפוס כאדם המשלים עם גורלו ומחייך אליו את חיוך הניצחון שלו. השעה בה יורד סיזיפוס אל תחתית ההר: "שעה זו היא שעת התודעה. בכל רגע כזה, כשהוא נוטש את הפסגה וגולש לאט לאט אל מאורות האלים, הוא מתעלה על גורלו. הוא חזק מגוש הסלע שלו". מבחינת קאמי, אפשר לרדת למרגלות ההר בלב שבור ונדכא, בהרגשה של אישיות רצוצה הנכנעת למר גורלה. ברם, ניתן גם לרדת מתוך תודעה של השלמה, תוך בחירה של בן-חורין לציית לאבסורד האיום, ובכך בעצם לנצח את הגורל. ככזה אכן ניתן "לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" (עמ' 126-123).
כך הוא במקרה הטלאי הצהוב. היהודים חויבו לשאת את הטלאי על דש בגדיהם, כאות קלון ליהדותם ומוצאם הנחות, לכאורה. וולטש טוען, כי ניתן להפוך את ההכרח לערך, להפוך את הגנאי לגאון. אם סיזיפוס יכול להיות מאושר מעבודתו הסיזיפית, כך יכול גם היהודי, הבוחר לשאת בגאון את הטלאי הצהוב.
וכך גם אנו בחיים האישיים שלנו, בתוך שגרת החיים המתישה והאינסופית, יכולים לחייך מתוך בחירה של בני-חורין, נוכח מעלה ההר. באחת: להיות יותר חזקים מהחיים.
הרב ד"ר אמיר משיח , רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; אוני' אריאל; מכללת אורות