השמים הם הגבול

"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעה לִרְחץ עַל הַיְאר וְנַעֲרתֶיהָ הלְכת עַל יַד הַיְאר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ:" (שמות ב, ה)

פרשתנו, פרשת שמות, פותחת את הספר השני בחמשת חומשי תורה ובו אנו מתוודעים לדמותו של המנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל מעולם- משה רבנו. דמותו של משה תלווה אותנו מכאן והלאה עד לסוף התורה, ובפרשתנו אנו קוראים על תחילת דרכו בכלל ועל לידתו בפרט.

בתחילת הפרשה אנו קוראים על גזירת פרעה למיילדות העבריות לפיה יש להשליך ליאור את כל התינוקות הזכרים שנולדים. גזירה זו מאלצת את יוכבד, אמו של משה, להסתיר אותו לאחר לידתו ובשלב מסוים אף להיפרד ממנו כשהוא מונח בתוך תיבה השטה על מי היאור, כל זאת מתוך תקווה שאולי בכל זאת ינצל. תקוותיה של האם לא נכזבו, וכפי שמספר הפסוק שבראש העמוד, בת פרעה מוצאת את התיבה ולוקחת את משה ממנה אל הארמון. שתי גרסאות מופיעות בגמרא לביאור המילים המופיעות בפסוק: "ותשלח את אמתה". רבי נחמיה אומר כי בת פרעה שלחה את שפחתה(=אמתה) בכדי למשות את התיבה מן המים, ואילו רבי יהודה אומר כי בת פרעה שלחה את ידה(=אמתה) למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונתארכה ידה.

בעוד שגרסתו של רבי נחמיה הגיונית, הרי שגרסת רבי יהודה מעוררת תמיהה, וזאת מאחר שבת פרעה הייתה יכולה לחזות מראש כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע וכיצד התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה הרחוקה מלכתחילה? וכי ידעה שיעשה לה נס ותתארך ידה וכך תוכל למשות את התיבה מן המים?

האמינה באמת ובתמים בכוחה

הסבר נפלא לקושיא זו מביא הרב שמחה בונים מפשיסחא: "יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. אם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו...וכן כאן, היא (בת פרעה) עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה".

אומר ר שמחה בונים מפשיסחה כי בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. עצם החפץ האנושי להשלמת המשימה, גם אם היא קשה ואפילו בלתי אפשרית, חשוב מהשלמת המשימה בפועל. השאיפה אל המוגמר היא בבחינת המוגמר עצמו, או כדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות." (אורות התשובה ה, ו).

אולם ניתן גם להסביר כי ייתכן ובמעשה זה של בת פרעה לא היה משום שאיפה ערטילאית גרידא. יתכן והיא לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא האמינה באמת ובתמים כי בכוחה למשות את התיבה מן המים, ומכאן שפעולת שרבוב ידה למרחק לא הייתה על-טבעית, אלא מוחשית לחלוטין. דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית בספרו "אורות הקודש" שם הוא קושר בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו. הרב קוק מבהיר כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. אדם חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף, וככל שידיעותיו הן עמוקות ומלאות יותר, ממילא שאיפותיו ורצונותיו הופכים להיות מוגדרים, או בלשונו של הרב קוק: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר."

מכאן שידע ורצון הינם מושגים בלתי-מוגבלים. ידיעותיו של אדם ושאיפותיו כשהם נשאבים ממקור נצחי בלתי מתכלה, משליכים גם על יכולותיו הפיזיות של האדם, וככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, כך גם מגלים באדם כוחות ויכולות להביא את שאיפותיו לידי מימוש. יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותנו הדלה לממש את הפוטנציאל הגלום בנו, ואת כמיהתנו לחיים מוגבלים ודלים.

כמיהה אנושית זו לצמצום מוצאת את ביטוייה בשירה של מרים רבקה רוכמן - "שאין להם שעור": "אֵילוּ דְבָרִים שֶאֵין לָהֶם שִעוּר הַצְחוֹק וְהַתְכֵלֶת וְהָרֶגַע, וּמִן הַיָגוֹן בָּא אֵלַי תְכֵלֶת, וּמִן הַפַּעֲמוֹן בָּא אֵלַי צְחוֹק, וְהָרֶגַע בָּא מִתוֹך עַצְמוֹ - אַל תִקְרְבוּ! - לָחַשְתִי, חוֹסֶמֶת - רוֹצָה אֲנִי לִהְיוֹת מֻגְבָּלָה, - מְצֻמְצֶמֶת כְּרַעַש, סוֹפִית כַּמֻגְמָר. אֵינֶנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּלִי שִעוּר. עוֹדֶנִי עוֹמֶדֶת. שוֹלַחַת קוֹלִי לִפָנַי, כְּמִבְצָר. וּצְחוֹק וּתְכֵלֶת וְרֶגַע מִשְתַלְחִים בִּי,נוֹגְחִים בִּי, בְּלִי שִעוּר."

לא כן הייתה בת פרעה ששמה היה בתיה. בת פרעה נושאת בגאון בתוך שמה את שמו האינסופי של אלוקים והיא שואפת לנצח. רצונה הוא להיות בלי שעור, בלי מידה, ובשאיפתה אל האינסוף מותחת בתיה את כל ישותה, רוחה וגופה אל האופק, מייחלת אל המרחב.

בתיה ממלאת את העולם, אין מקום שידה לא תשיג, אין פסגה לה לא תוכל. בתיה אינה מחפשת מתנדבים שיעלו עבורה השמימה או שיעברו לה אל עבר הים. היא עצמה מעפילה לשמים וצולחת את הים, כאילו היו אלה במרחק הושטת יד - "הושט היד וגע בם", ובכך מקנה פרשנות פשוטה ומורכבת גם יחד לדברי הכתוב: " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, י"ד).

הרבנית פנינה נויבירט, עו"ד במקצועה חברת קהילת מוריה פתח תקווה