השבת אנו מתחילים לקרוא בחומש שמות. במרכז הפרשה - השעבוד המר במצרים והצעדים הראשונים לקראת הגאולה.
במקור אותו נקרא בהפטרה נחלקו עדות ישראל: האשכנזים קוראים בישעיהו [כז-כח], הספרדים קוראים בירמיהו [א] והתימנים קוראים ביחזקאל [טז]. המכנה המשותף לכל המקורות: תיאור המציאות הקשה של הגלות, עקב חטאי העם, בצד תיאור צעדים בגאולת ישראל.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
שלשת הנביאים בהם קוראים העדות השונות בהפטרה, נצבו בפני מציאות הסטורית של גלות. עד ימיהם הגלות היתה אפשרות תיאורטית שהתורה והנביאים הזהירו מפניה. בימי ישעיהו הוגלתה מלכות ישראל על ידי אשור, ומלכות יהודה - הקטנה יותר באוכלוסייתה ובשטחה, נותרה לבדה. בימי ירמיהו ויחזקאל, בסופו של תהליך שנמשך עשרות שנים, הוגלתה גם מלכות יהודה על ידי בבל. פעם ראשונה בהסטוריה של עם ישראל שהחורבן התממש במלוא עוזו. למציאות זו, ולהיחלצות ממנה, התייחסו נביאי ישראל.
מצב בהפטרה: התמודדות עם שבר לאומי
דברי הנביאים מבליטים שני מרכיבים עיקריים:
א. השבר בו נמצא העם הוא תוצאה של התנהלותו. העם הביא עליו את האסון. "מפני חטאנו גלינו מארצנו" - לא עקב רשעותם של אשור, בבל או עמים אכזריים אחרים.
ב. על אף המצב הקשה בו נתון העם, מובטחת לו ישועה וגאולה. מציאות השבר היא הפיכה. אלא שעוצמת השבר וקצב תהליך הריפוי והתיקון - תלויים בהבנת העם את התנהלותו המעוותת והשאיפה לתיקון התנהלות זו. יעודים א-היים קורמים עור וגידים בהתאם לרמת המוכנות של העם לממש אותם. ובלשונו של ריה"ל בספר הכוזרי [ מאמר ב סעיף כד] : "כי הענין הא-הי אינו חל על האדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון