לפני כשנה אותרו באחד המושבים בחבל יבנה עובדים תאילנדיים אשר התגוררו בתנאים לא אנושיים בתוך מכלאות אווזים. הם עבדו ברצף 20 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, ונדרשו לפטם את האווזים בכוח מדי ארבע שעות. מסיבה זו, גם ישנו בין פגרי האווזים, כדי שלא יצטרכו ל"בזבז זמן". בתוך כלובים שאורכם 120 מטרים מצאו השוטרים בעיקר אווזים, אך באחד מהם, בקטע האחרון של כלוב ארוך, הם מצאו 14 עובדים ישנים על מזרונים. "אלה כלובים ארוכים מאוד, ואותם עובדים גרו בקטע האחרון של אחד מהם, קטע באורך של כ-20 מטרים. הכלוב מוגבה במעט מעל פני האדמה, בגובה של חצי מטר. ממש מתחתיהם זורמים הביבים וצואת האווזים. מעליהם לא היה שום מחסה, מלבד גג עשוי אסבסט", סיפר מפקד מנהלת ההגירה במחוז מרכז.
מדינת ישראל הגישה כתב אישום נגד החקלאים שהעסיקו אותם. אך לא בשל תנאי העבדות וההתעללות בעובדים חסרי הישע אלא רק בגין צער בעלי חיים בשל יחסם לעופות. סביר להניח, שהן רבן יוחנן בן זכאי (שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי שבשוק), שעל שמו קרוי המושב, הן אנשי "תורה ועבודה", מייסדי "הפועל המזרחי" שהמושב משתייך לאיגוד המושבים שלהם, היו מתהפכים בקברם אילו שמעו על כך.
מאורע זה, חריג בעוצמתו, אך לא ממש חריג בתופעה שנגזרת ממנו, לא הביא אלפים, גם לא מאות או עשרות מבינינו להפגין נגד רשויות התביעה בתביעה למצות את הדין עם הפושעים. רבנים לא יצאו בקריאה לעשיית תשובה וחשבון נפש, ואנשי רוח לא מיהרו לחתום על עצומות.
שוויון הנפש שבו מקבלת החברה הישראלית תופעות של עבדות כגון אלה, מלמדת על המרחק הרב שבין טרמינל הנביאים, של ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, שאליו חתרה מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, עם הקמתה "לאור חזונם של נביאי ישראל", לבין טרמינל מדינת ה"עושק המורשה" שבו אנו מצויים כיום. ממדינת רווחה היינו למדינת רווח. מחברת עובדים, היינו לחברת עבדים. מחברת מופת היינו לחברת כוח-אדם, שיש בה הרבה כוח ופחות "אדם".
עבדות אינה רק מצב משפטי פורמאלי. היא מצב קיומי, של השפלת כבוד האדם וביזויו ושלילת חירותו.
ספר שמות מסמל את המעבר מלשון יחיד לרבים. משם פרטי, של אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, לשם משפחה, "עַם בני ישראל". למרות זאת, בראשו באה, כמו בהזדמנויות רבות אחרות בתורה, רשימות ארוכות של שמות היורדים למצרים. במבט ראשון, דבר זה עשוי להתמיה, שכן הספר הוא ספרו של "העם", של "בני ישראל", ולא של פרט זה או אחר. ייתכן, שהדגשת הפרטים נועדה להבליט את הפער שבין הצורר המצרי, המשעבד, שמתייחס לעם העבדים כאל בני בלי שם, קולקטיב של מספרים בעלמא, כלי שרת למילוי רצונותיו, לבין עולמה של תורת ישראל הרואה בכל אדם עולם מלא, בעל שם, עם אישיות משלו וייחוד משלו. אולי מסיבה זו נשתקע מעט שמו המקורי של הספר בפי חז"ל, "ספר הגאולה" (או Exodus), והומר במסורת העם לספר "שמות".
השעבוד אינו מתבטא רק בהתעלמות משמו של אדם, ייחודו ואישיותו, אלא גם בהפיכתו למשהו לא אנושי, חיה או "אבק אדם", מטרד שניתן לנערו במנוד ראש וכלאחר יד. דבר זה בא לביטוי בתיאור בני ישראל כמי שלא רק "פרו", כדרך בני אדם, אלא גם "וישרצו", כדרך החיות, ובעיקר המאוסות שבהן, השרצים והרמשים. דוק ותמצא, שלבד מהחריג שבברכת בריאת האדם (בראשית ט, ז), לא נתייחד פועל זה אלא למיני זוחלים ובעלי חיים.
בעולם של שעבוד עובדת גם מכבסת המלים שעות נוספות. פרשן המקרא בנו יעקב (שדבריו הובאו בעיוניה של נחמה ליבוביץ בפרשתנו), הצביע על כך שבאף מקום לא נאמר שהמצרים הפכו את בני ישראל ל"עבדים". הכתוב מתאר את העינוי בלשון נסתר, ברמיזה עקיפה, "מכובסת": וישימו עליו (על מי?) שרי מסים, למען ענתו בסבלתם", "וכאשר יענו אותו", "וימררו את חייהם", "אשר עבדו בהם בפרך".
אפילו כאשר מדובר באופן ישיר על מצרים וישראל, לא מוזכרת המילה "עבדות", אלא רק לשון "עבודה": "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".זאת, בניגוד להדגשת הקב"ה בעשרת הדברות: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
אכן, העבדות מבצבצת ועולה מכל פסוק, ומתבטאת בחזרה הנשנית והולכת בשורש ע.ב.ד.: "ויעבידו מצרים... בעבודה קשה... ובכל עבודה בשדה... את כל עבודתם אשר עבדו אותם".
כדרכם של משעבדים, הם מנסים להסתתר מאחורי זהותם הקולקטיבית: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". לא מצרי ספציפי, אלא "מצרים", גוף קולקטיבי (שמסיבה זו נזכר בלשון רבים, "ויעבידו", בניגוד למקומות אחרים שבהם נזכר "מצרים" בלשון יחיד: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם" - יב, לג; "את מצרים מת על שפת הים" - יד, ל).
מה שהחל כתוכנית השמדה המונית, "הפיתרון הסופי" ודרך הפעולה של הנהגה שטנית, בראשות פרעה, חלחל לכל שכבות העם. וכמו שפירש הרמב"ן: "והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה... וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם, קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה, ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתם, וזהו טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". הדג מסריח מהראש, אך הסירחון הולך ומתפשט בחברה כולה.
באופן פורמאלי, העבדות עברה ובטלה מהעולם המודרני לפני שנים רבות. אך מבחינה מהותית, עדיין רבים גילוייה בינותינו, כאן ועכשיו. מי אשר תורת ישראל, ערכיה ומוסרה יקרים בעיניו, צריך לעשות כל אשר לאל ידו לפעול לדיכויה, למיגורה ומחיקת חרפתה מעל פניה של המדינה המתהדרת בהיותה מדינה יהודית.