דברי רש"י אלו תמוהים מאוד: מעצם העובדה שכלב הלך להתפלל - משמע שידע כי עצת המרגלים עצה רעה היא. ואם כן, מדוע היה לו כל כך קשה להינצל מעצה זו, עד שהוא נזקק להתפלל לצורך זה על קברי האבות? וכי מדובר בתאווה גדולה שיש קושי רב להינצל ממנה?!
אכן, יש להעמיק בדברים; המרגלים היו כידוע גדולי ישראל. הם ידעו שעם ישראל עתיד להילחם בארץ בדרכי הטבע, בחרב ובחנית. כאשר הגיעו המרגלים לחברון וראו את הענקים המצויים בה, סברו כי אין בכוחו של עם ישראל, כפי שהם מכירים אותו, לאזור עוז ולהילחם בעמי כנען האדירים. מכיוון שבאופן ריאלי אכן צדקו המרגלים - כלל לא קל היה להינצל מעצתם.
כלב הבין שכדי להינצל מעצתם הוא זקוק לרוח ריאלית אחרת לגמרי, רוח שתוכל לנסוך עוצמה חדשה בעם ישראל כולו. לכן מגיע כלב לחברון. באותו מקום בו ראו המרגלים את הענקים המפחידים - כלב רואה את הרוח החיה הנובעת מקברי האבות. לשם הוא בא להתפלל ולשאוב את המבט העליון והנצחי של האבות.
"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" (כג ט) - הצורים והגבעות, האבות והאמהות, הם המקנים לנו מבט מרומם ואידאלי. זהו מבט שמתוכו אנו מכירים בעוצמתנו הפנימית ובתפקידנו הנצחי, ומתוכו נוצר הקשר העמוק שלנו לארץ חמדה, ארץ ישראל. מתוך מבט כזה אפשר לחזור אל העם, שנראה רפה רוח, ולומר לו: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" (יג ל).
גם בדורנו זה, שבו זכינו לתחייתה של מדינת ישראל, אנו זקוקים לאותם גדולי הרוח, אשר מכירים, מכוח רוחם של האבות ומתוך התורה הגואלת של צופי הישועה, את עוצמתה ואת נשמתה הפנימית של מדינת ישראל.
גם בימים הקשים הללו אנו יודעים כי כל מה שאנו עוברים נועד רק להצמיח בנו את ההכרה במטרה האלוקית הטמונה בנו, מטרה שנותנת לנו את כוחנו הנצחי. מפי העם כולו עוד יישמע קולו של כלב: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!".