פרשת שלח מעמידה את עם ישראל במשבר הקשה ביותר שעבר מעודו. שתי תנועות עממיות נולדות בפרשה. התנועה הראשונה היא תנועת היֵאוש, תנועת החזרה למצרים: "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" (י"ד,ד).
חשוב מאוד לזכור על איזה רקע בדיוק מתחיל רעיון התנועה לחלחל. החלומות היפים שחלם העם במשך דורות, על "ארץ זבת חלב ודבש", מתנפצים מול דיווח מודיעיני ראליסטי ו"אוביקטיבי" של המרגלים על "ארץ אוכלת יושביה". עכשיו, קמים "מנהיגים" חלשי אמונה ורוח מבקשים "לעזור" לעם להתפכח מאשלית הארץ היעודה ולהתחיל להיות "ריאליים".
העונש הקשה שניתן לעם (מות כל הדור במדבר) בעקבות החטא מעורר תנועה עממית שניה, והיא דוקא מאוד "פרו-ציונית". גם לתנועה הזו יש כמובן פתרון מיידי שיפתור את כל הבעיות - מלחמה והעפלה. "העפילו, העפילו" - עם ארון ברית ד' או בלעדיו, אין זה משנה, העיקר - העפילו ומיד, עם השכמת הבוקר.
ישנו כמובן הבדל עצום בין המואסים בארץ חמדה לבין מבקשי התיקון המוכנים למסור את נפשם ולעלות להר, אבל התוצאות בשני המקרים היו קשות מאד. על פניה היתה אמורה תנועת המעפילים הזאת להוות "תשובת המשקל" לחולשת הרוח של ה"נשובה מצרימה". זו גם היתה מגמתה המוצהרת. אבל התשובה הזו אינה מתקבלת המעפילים מוכים כדבורים לפני העמלקים והכנענים יושבי ההר.
הקב"ה קובע תיקון אחר לחטא המרגלים: "...ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותֵיכֶם עד תֹּם פגריכם במדבר. במספַּר הימים אשר תַּרתֶּם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוֹנֹתיכֶם ארבעם שנה..." (י"ד, לג). משמעות העונש היא שבשלושים ושמונה (!) השנים הבאות תמשיכו ללכת ל"שום מקום"; שהדור הזה, שחוה על בשרו את שואת מצרים הקשה ויצא ממנה "אחד מחמִשה", ידע היום שגם המדבר יהפוך להיות לו לבית קברות המוני, ובניו יהלכו במדבר ארבעים שנה.
מהו טעמו של העונש הזה? כיצד הוא אמור לתקן את חטא המרגלים? חטאם של המרגלים לא היה בדיווח על שראו בארץ. הדיווח שלהם היה מדוייק מאד ואמיתי מאד. חטאם היה בפרשנות שנתנו לדיווח הזה ובמה שעמד מאחריה. לא המציאות שתיארו היתה הבעיה אלא יחסם אליה. יהושע וכלב התייחסו אחרת אל אותה המציאות: "אם חפץ בנו ד' והביא אֹתנו אל הארץ הזאת... ואתם אל תִּיראו את עם הארץ... וד' אִתָּנו אל תיראֻם" (י"ד, ח-ט).
מי שיכול לומר "ד' אִתָנוּ" יודע כי מולו נמצאים אנשים שד' לא איתם, אך הוא חזק ואינו ירא. חוזק וחולשה הם תוצאה של דבר אחד בלבד – ד' איתנו או לא? אנחנו מאמינים בצדקת הדרך או לא? אנחנו יודעים שאנו שבים הביתה וארץ ישראל מחכה לנו או לא?
המרגלים לא הסתפקו בתאור עצמתו של העם היושב בארץ, הם אמרו שאנחנו חלשים! כשכלב הִסָה את העם והכריז "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל), הוא בטח הרגיז מאוד את הפרשנים הריאליסטיים. אבל רק באמירתו הזאת הוציא את המרצע מן השק והכריח את המרגלים לחשוף את בעייתם האמיתית: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (י"ג, לא) – " `כי חזק הוא ממנו` - כביכול כלפי מעלה אמרו". כל האמת יוצאת במילה אחת. מי שהוא חלש בעצם סבור שאלוהיו ח"ו חלש. מכיר הוא את ד', יודע הוא עליו רבות באופן אקדמאי אבל ד' לא איתו. מי שד' איתו יודע שיש מקום רחב מאוד להשתדלות ולראליזם אבל את מקור כוחו בקב"ה.
את הבעיה הזאת של המרגלים אי אפשר לתקן בפעולה אחת של העפלה. וודאי לא העפלה ללא ארון ד' הנותר במחנה. את זה צריך לתקן בחִנוּך ארוך. חִנוך לאמונה, חִנוך לדרך ארוכה. ילכו אנשים דור שלם במדבר וידעו שהם פועלים למען בניהם. ילכו בארץ לא זרועה ובניהם אשר יקומו אחריהם יוכלו לבוא אל הארץ תחתם. ילכו וילמדו את שורש האמונה: "ד' אתנו, אל תיראֻם"!