פרשת שלח: על הפיוס

פיוס הוא מושג הרחוק מלהיות מובן מאליו. אם שברת כלי, הכלי שבור ואי אפשר להחזיר את גלגל הזמן אחורנית. ואם שברת לב? הלב שבור, המעשה נעשה, את הנעשה אין להשיב. הפיוס הוא תופעת אבסורד אנושית, המאפשרת לעשות את הבלתי אפשרי

ד"ר משה מאיר 08/06/18 13:07 כה בסיון התשעח

פרשת שלח: על הפיוס
ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם

לאחר חטא המרגלים, ריבונו של עולם רוצה להשמיד את העם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.
אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.[1]

משה פותח בדברי פיוס, אפשר ללמוד ממנו את תורת הפיוס:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ.
וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת: שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.

וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד, וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:
מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר.

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.
סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה.[2]

הדברים נחלקים לשניים. בחלק הראשון, משה מורה לריבונו של עולם על המשמעויות הכרוכות בהשמדת העם. משמעויות מבחינת דימויו בעיני האחרים. בתקופת החכמים, הם בנו מנגנון שכזה בכדי להפר נדר של האדם:

פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. אומרים לו: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך, כך היא ווסתו של פלוני, מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרין, בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ואמר: אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר - הרי זה מותר.[3]

בחלק השני, משה פונה לא אל הכבוד, אלא אל החסד. הוא מצטט לריבונו של עולם מהרגע החשוב ביותר במארג היחסים בינו ובין משה, הרגע בו הוא גילה בגילוי קרוב את תעודת הזהות הרוחנית שלו. בואו ונתבונן בתעודת הזהות המקורית, ונראה כיצד בחר משה לצטט ממנה:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.[4]

משה שומט את הרחום ואת החנון, מתמקד בחסד. נראה לי שהרחמים הם הפעלה של רגש, החסד הוא הכרעה לפעול למרות שאין רגש של רחמים ושל חמלה. את החסד מזכיר משה עוד פעם בסיום דבריו. יש עוד כמה הבדלים דקים, אפשר להתבונן בהם ולנסות לתת להם פשר. מה שחשוב מנקודת מבטי, המפייס בונה את דמות המפויס. הוא נעזר בחומרים שהמפויס יצר, אבל מבליט את מה שיכונן את הפיוס הנרצה.

פיוס הוא מושג הרחוק מלהיות מובן מאליו. אם שברת כלי, הכלי שבור ואי אפשר להחזיר את גלגל הזמן אחורנית. ואם שברת לב? הלב שבור, המעשה נעשה, את הנעשה אין להשיב. הפיוס הוא תופעת אבסורד אנושית, המאפשרת לעשות את הבלתי אפשרי - להחזיר את השבור לשלם, את הפגוע לזה שאיננו פגוע. אסור להתייחס אליו כמובן מאליו. יש גם מקרים שהוא בלתי אפשרי. הנה סיפורו של רב:

רב היתה לו מריבה עם קצב אחד. לא בא הקצב אל רב להתנצל. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני ואפייס אותו. פגש רב הונא את רב. אמר לו רב הונא לרב: להיכן הולך אדוני?  אמר לו: לפייס את הקצב. אמר: הולך אבא [כינוי לרב] להרוג נפש. הלך רב ובא אל הקצב. באותה השעה עסק הקצב בביקוע ראש שור. הרים הקצב את עיניו ואמר לרב: אבא! לך, אין לי עניין אתך! בשעה שעסק הקצב בראש השור, עפה עצם ופגעה בו והרגה אותו.[5]

רב הונא הכיר כנראה את הקצב, וצפה מראש שלא ייתכן פיוס אתו. ואכן, כך היה. נראה לי כי צריך לראות את הסיפור הזה לא כיוצא דופן, אלא כנקודת המוצא. ככה זה. הפיוס הוא הליכה כנגד הטבע, הוא נס, הוא התרחשות יוצאת דופן ומפתיעה. בנצרות, משל הבן האובד מורה על הסליחה והפיוס שהפכו למאפייני הדת הזאת. לאה גולדברג כתבה מחזור שירים - משירי הבן האובד - בו היא מתמודדת אם שאלת הפיוס באופן מורכב. בין השאר היא כותבת:

בתשובתו 

לא זכאי, אף לא נקי כפים
והלב לא חזר בתשובה
ויכרע על הסף אפים
וישכב ולקום לא אבה

"
שבעתיים מעלתי המעל
שבעתיים חיללתי השם
ועדים השמים ממעל
כי תמיד הייתי אשם

ועדים השמים ממעל 
שדבק בבשרי החטא
כי אשוב ואמעל המעל
כי עודני הבן האובד". 

האחות בפתח הדלת 
ראש השפילה, מחתה דמעה
הכלה בפתח הדלת 
את ידיה פכרה בדממה

והאח בבית פנימה 
לא יצא לקראתו, לא קרב
ויבט מן הבית פנימה 
אל אחיו השוכב על הסף

רק האם נשאה את פניה 
ופניה היו קורנים
"
היינו-הך אם צדיק או פושע
ובלבד שחזרת, בני 

לעולם לא יסלח אביך
לא סליחות הוא אגר בלב
קומה, בני, וקבל מאביך 
את ברכת חרונו האוהב.

כל אחת מהדמויות במשפחה, מתמודדת אחרת עם שאלת הפיוס. הנשים נוטות יותר לפיוס, הגברים - שוללים אותו. האם היא המובילה את הפיוס, אך היא גם מודעות לגבולות האפשר. כפי שהקבוצה מורכבת מקולות שונים, כך גם האב - בליבו קולות שונים. החרון האוהב הוא ביטוי סתירה, התופס את מגבלות האפשרות של הפיוס.


[1] במדבר י"ד י"א - י"ב.

[2] שם י"ג - י"ט.

[3] נדרים ט' ט'.

[4] שמות ל"ד ו' ז'.

[5] יומא, פ"ז ע"א. מתורגם.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר