(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (פרק יא)
באחד מן הפירושים של רבי קלונימוס קלמן אפשטיין בעל "מאור ושמש" לתחילת פרשתנו, פרשת ראה, הוא מתעכב על המילה "אָנֹכִי": "יש לדקדק למה אמר לשון 'אנכי' ולא אמר אני נותן או הנני נותן"?
כדי להסביר את השימוש במילה "אָנֹכִי" דווקא ולא במילה אני או הנני מציג "מאור ושמש" דברים ששמע מרבי יחיאל מאיר מזלאטשוב (תלמיד הבעש"ט והמגיד ממזריטש) בנוגע לפסוק בפרשת ואתחנן (ה, ה) "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם". כך הוא כותב:
"ויראה לומר על דרך פשוט על פי מה ששמעתי מהמגיד הקדוש מו"ה יחיאל מיכל זצוק"ל מזלאטשוב על פסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'" שביאורו שמי שמחשב את עצמו ליֵש ומתפאר בלבבו לאמר שהגיע לאיזה מעלה בלימוד או במעשים טובים, על ידי זה הוא עושה מסך המבדיל בינו לבין השם יתברך לבל יוכל להשיג מנועם אלקותו יתברך שמו וזהו "אנכי" שמה שהאדם מחזיק עצמו ליֵש באיזה דבר זה הוא עומד בין ה' וביניכם".
המסך העומד בין ה' ובין ישראל הוא "אנכי", כלומר החשבה עצמית והתפארות "שהגיע לאיזה מעלה בלימוד או במעשים טובים". אדם שמחשיב את עצמו ומתפאר מונע מעצמו השגה "מנועם אלקותו יתברך שמו".
אמנם יש זמנים שאדם צריך להחשיב את עצמו כפי שכותב "מאור ושמש" בהמשך:
"אמנם לא כל העיתים שוות כי כשהאדם עומד לשפוך שיחו לפני ה' אז אם יעלה על לבבו לאמר מי אנכי לגשת לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויתבייש להתפלל בהתלהבות ולדבק עצמו בה' לא יוכל להתקרב עצמו לעבודת השם וימנע עצמו מעבודת התפילה, על כן בגשתו להתפלל צריך לאמץ את לבבו והחלש יאמר גבור אני לבוא בהיכל המלך".
בזמן שאדם מתפלל לפני ה' אסור לו לבטל את עצמו ולומר "מי אנכי לגשת לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". בשעה זו שאדם ניגש להתפלל הוא צריך דווקא "לאמץ את לבבו והחלש יאמר גבור אני לבוא בהיכל המלך" ("החלש יאמר גבור אני" – מליצה על פי יואל ד, י).
לדעת "מאור ושמש" תחילת פרשתנו באה ללמד את ההבחנה בין הזמנים שתוארה לעיל:
"וזהו אומרו "ראה אנכי", פירוש שמה שהאדם מחזיק עצמו ליֵש, דבר זה נותן לפניכם ברכה וקללה, שבאם צריך להחזיק עצמו לברך למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ועל ידי זה מוכרח להתחזק להיות לאיש שלא יתבייש להדבק בו יתברך אז יבורך בברכה, אכן באם הוא מתנשא את עצמו שלא לצורך כלל תהיה לו לקללה וזה שאמר אחר כך את הברכה אשר תשמעו וגו'".
ב"אנכי", בהחשבה עצמית של האדם, יש ברכה ויש קללה. זהו פירוש הפסוק "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" – "פירוש שמה שהאדם מחזיק עצמו ליֵש, דבר זה נותן לפניכם ברכה וקללה". בשעה שאדם עומד לפני הקב"ה הוא "מוכרח להתחזק להיות לאיש" ואז הוא יזכה לברכה, אבל בשעה שהוא מתנשא שלא לצורך ההחשבה העצמית תהיה לו לקללה. זהו פירוש שני הפסוקים הבאים (כז-כח): "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם... ". כאשר אדם אינו עסוק במצוות ה' ה"אנכי" (החשבה עצמית) יהיה לו לקללה, אבל כאשר אדם עסוק במצוות ה' ה"אנכי" (החשבה עצמית) יהיה לו לברכה.