התורה מתייחסת להלכות שחרור עבד עברי ומורה כי אין לשלחו ריקם וכי יש לציידו בכל טוב. הוראה זו נקראת 'מצוות הענקה' וכך נאמר בתורה:
כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה
וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ
חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ
וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם:הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ
אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ:
ישנה מחלוקת תנאים בברייתא במסכת קידושין (יז, ב) באשר לאופיו ותנאיו של החיוב הזה . תנא קמא תולה את סכום המענק במידת הצלחתו של העבד: "אשר ברכך- הכל לפי ברכה תן לו". לעומתו, ר' עקיבא סובר כי המענק הוא סכום קבוע – לא פחות מחמישים זוז (מסכת עבדים).
שתי הדעות הללו מייצגות עמדות שונות ביחס למהותה של ההענקה. לפי תנא קמא ההענקה היא מתנה – הוא מתייחס לברכה ששורה בבית בזכות העבד כקריטריון לנתינה. כידוע, איש לא חייב לתת מתנה, מתנה צריך לרצות לתת. לכן, בהקשר אחר קובעת הגמרא ש"תליוהו ויהיב- אין מתנתו מתנה". אם כופים מישהו לתת מתנה המתנה אינה תקפה. כי במהותה ובנשמתה מתנה מבוססת על רצון טוב וחופשי לתת לזולת. אם הרצון הזה אינו מתקיים, המתנה בטלה מעיקרה.
לפי דעת ר' עקיבא אין מדובר במתנה בכלל, אלא בזכויות העבד כעובד ששירת את בעל הבית. חוב זה כלפיו תורגם בימינו לפיצויי פיטורין. אין הבדל האם העובד הועיל למעסיק או לא, המעביד חייב לתת לעובד סכום מסוים שאותו ניתן לתבוע גם בבית הדין לעבודה. גם גובה הסכום אינו נתון לדיון, לצורך זה נקבע תעריף מדויק.
בהעמדת שתי הדעות הללו זו מול זו יש חידוד של קונפליקט המונח בשורש קיומו של ציווי ההענקה בתורה. אם התורה מצווה לתת, זו כבר אינה נתינה במובן הרגיל של נתינה מתוך התפרצות של רצון טוב. זוהי מצווה לכל דבר ועניין, יש לקיימה בליווי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" ולתת כ'שיעור' נתינה.
אך אם זו מתנה והדגש הוא על ההענקה, כמו שמציע ספר החינוך בבארו את טעם המצווה כמצווה המחנכת את האדם לעין טובה כלפי רעהו, כיצד ניתן לצוות עליה? קושי זה קיים ונכון לגבי מצוות נוספות כמו מצות 'ואהבת לרעך כמוך'. מהרגע שצוווינו לאהוב את הסובבים אותנו פוסקת במידה מסוימת הספונטניות של האהבה לזולת. באופן מסוים התערבותה של התורה בתהליך שאמור להיות טבעי עשויה לעקור את היכולת הטבעית לאהוב כי אוהבים. ואז נשאלת השאלה - האם אנו באמת אוהבים את רענו או שמפני שעניין זה הפך למצווה, הרע הפך למכשיר מצווה, והתחלנו לקיים ברע את גדר מצוות "ואהבת"?
אבל ישנו הבדל נוסף בין דעת ר' עקיבא ודעת תנא קמא. הבדל שאינו נוגע רק לכיוונון הלב ולעמדה הנפשית של המעניק. המשך חכמה רומז להבדל זה כשהוא נכנס לשאלת השיקול הכלכלי בעיסקאות מכר של עבד עברי, אמנם בהקשר אחר. אימוץ נקודת המבט הזו מלמדת שאם פוסקים כר' עקיבא שהמתנה הניתנת בסוף תקופת העבדות היא סכום קצוב, הרי שבחישוב פשוט ניתן להעריך את כדאיות העיסקה מצד הקונה כבר בעת הקנייה.
תנא קמא לעומת זאת, משתמש בשיקול הכלכלי בדרך שונה. לדעתו, אין מדובר בסכום ידוע וקבוע אלא בתמריץ לעבד להביא תועלת לאדון. חלק מן התועלת שיביא לאדון, תחזור אליו בסוף תקופת העבדות. מצוות הענקה משנה לפי זה את כל אופייה של תקופת העבדות והופכת אותה לתקופה שאינה רק מחפה על פשעי העבר ואינה מיועדת רק לתשלום חובות זוהי תקופה של תחילת חסכון לעתיד עבור העבד, הוא נהיה שותף לאדון ולרווחיו. אם כן, המחלוקת על אופייה של מצוות הענקה היא מחלוקת המעצבת את אופייה של העבדות כולה.
בגמרא מובאת דעה שלישית- דעת ר' אלעזר בן עזריה: "ר' אלעזר בן עזריה אומר: דברים ככתבן, נתברך בית בגללו - מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו - אין מעניקים לו". ר' אלעזר בן עזריה אינו תולה את גובה ההענקה בברכת הבית. אלא רק את עצם ההענקה. ולמעשה הוא מציע עמדת ביניים בין זו של ר' עקיבא לזו של תנא קמא. ההענקה לדעתו היא מדודה וקבועה מראש, אך היא תלויה בהצלחת העבד.
ניתן לומר ששלוש הדעות מתרגמות את ההענקה למידות שונות בנפש. לדעת ר' עקיבא מדובר בתשלום, בשכר עבודה שהוא קבוע וידוע. הוא מדבר על צדק והגינות! לדעת תנא קמא מדובר בנדיבות שהיא שכרה של מסירות. כמים הפנים לפנים, ואילו ר' אלעזר בן עזריה טוען שהענקה היא בפשטות הכרת תודה. נתינת מתנה צנועה שאינה הולמת במדויק את התרומה של העבד משאירה את הנותן אותה- את האדון בעמדת המקבל. ומותירה את העבד עם סכום חשוב ובסיסי אך מוציאה אותו לחופשי בתחושה שחייבים לו, בתחושת הצלחה.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג