כאשר אנו מתבוננים בפרשה וההפטרה, נראה לנו לכאורה כאילו רק מציאותו של פסוק דומה, אותו אומרים משה ושמואל הוא המשתף את הפרשה וההפטרה. הכוונה למה שאומר משה: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" ולמה שאומר שמואל: "את שור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר". ואולם אם נתבונן לעומקם של דברים, אין הקשר מסתכם רק בכך וכפי שאנו מוצאים תמיד ישנו קשר הדוק יותר בין הפרשה להפטרה מרק ענין או פסוק דומה ונראה כי כל הרעיון הכללי העובר בפרשה מחוזק ע"י הנאמר בהפטרה הבאה לחזק ולהדגיש את הנאמר בפרשה. ואמנם פסוקים אלו הדומים שאמרו משה ושמואל הינם פתח להבנת דבר זה החוזר בפרשתנו ובהפטרה.
ואמנם בפרשה באים קרח, דתן ואבירם, ומערערים על מנהיגותו של משה, באמרם שמליבו בדה זאת ולא ד' אמר עליהם למלוך. בעצם אם נעמיק יותר נראה שזאת רק דתן ואבירם טענו, טענתו היחידה לכאורה של קורח היתה "כל העדה כולם קדושים", ישנו שויון קדושה אין מי שקדוש יותר ומי שקדוש פחות ואף אין מדריגות בקדושה עצמה, אם כן "מדוע תתנשאו על קהל ד'", שם ד' חוזר ונשנה בדבריו של קרח. לעומתו דתן ואבירם מדברים בציניות ומוציאים דיבת הארץ וממשיכים שאין דרגות בקדושה לא רק באנשים אלא גם במקומות ו"עושים דוקא"; על כך אמרו שבעצם חטאו של קרח לא היה בדבריו, כי יתכן ודבריו צודקים, אלא מה הוא היה מוכן לעשות כדי שדבריו ישמעו. קרח היה מוכן למען האידיאולוגיה האולי צודקת שלו להתחבר לרשעים שכל רצונם לקעקע את מנהיגותו של משה, וכפי שנאמר "אוי לרשע ואוי לשכנו".
לפני הקטע שאנו קוראים בהפטרה באים העם ומבקשים משמואל "תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". ושמואל בהפטרה אומר את הפסוק שפתחנו בו וכועס על העם "כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ד' לשאול לכם מלך". ואין אנו מבינים על מה כועס שמואל כ"כ והרי כבר בתורה מצווים אנו לפי דיעות מסויימות ורשאים אנו לפי שאר הדיעות "שום תשים עליך מלך ככל הגויים". אם כן לא על עצם הבקשה כועס שמואל ולא על הטענה שהמלך יהיה "ככל הגוים". אלא אם נתבונן בפסוקים נראה שהעם לא ביקש להמליך עליהם מלך שישרור עליהם; אלא הם ביקשו לתת להם מלך, שהם ישררו בו. על כך כועס שמואל שאמרו "תנה לנו מלך", ולא "תנה עלינו מלך". כאן נתגלה שכל רצונם אינו במלך עבד ד' שיכפה עליהם את דבר ד', אין כוונתם בבקשת מלך שיוביל את דבר ד' במציאות, אלא בבובה שהם יוכלו לעשות בו כאוות נפשם, במלך שכל רצונו יהיה למלאת את רצון העם, ולהתחנף אליהם על מנת שיזכה בקדנציה הבאה גם כן.
על כך כועס שמואל ולכן חוזרים בהם העם לאחר שמעמיד אותם שמואל על טעותם ואומרים: "כי יספנו על כל חטאתנו רעה לשאול לנו מלך" ולכן בהמשך כל הפרק מדבר שמואל על כך שצריכים העם להמליך עליהם את הקב"ה, כי כל מערכת שלטונית שאין ד' בתוכה, בעצם הינה מעמידה אדם אחד או קבוצה בתוכה והשויון אינו שויון אמיתי, אלא בפני הרודן.
וזהו מה שמתרחש בפרשה: יתכן ודבריו של קרח הינם נכונים, אולם בהתחברותו לדתן ואבירם גילה שלא מתכוון בדבריו באופן נקי, אלא מסתתר מאחוריו רצון אישי לגדולה. ומכאן שהוא הופך טענה שיש בה מן האמת לכלי דמגוגי; גם שם אין ד' במרכז, כי אם לא כן לא היה מתחבר קרח לדתן ואבירם המניפולטיביים, אלא היה פועל לבדו אילו היו מניעיו טהורים.
וזהו מה שאומרים מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ומחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים; ואיזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים זוהי מחלוקת הלל ושמאי ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו. קרח ומשה אין כתיב כאן משום שהמחלוקת היתה בין קרח ודתן וקרח ואבירם ואון בן פלת ודתן. בין עדת קרח לקרח היתה מחלוקת שהדבר היחיד שאיחדם היתה השאיפות העצמיות והשנאה למשה, זאת מחלוקת שאינה לשם שמים ומי יזכרנה. לעומת זאת מחלוקת הלל ושמאי סופה להתקיים בכך שאין בית מדרש שלא עוסק בה ולא לומדה.
גם בפרשה וגם בהפטרה רואים אנו רצון למערכת שלטונית אחרת שלא ראי זאת כראי זאת, ואולם גם זאת וגם האחרת, אם הקב"ה נמצא במרכז השאיפות של השליטה, סופה להתקיים אם האדם היוזם נמצא במרכז אין סופה להתקיים.
מחלוקת ומלוכה
איך מראה לנו הפרשה וההפטרה בעקבותיה שהמטרה לא מקדשת את האמצעים וכי גם אם מה שרוצים לומר הוא נכון חשובה גם הדרך.
