פרשיית העריות המובאת בסוף פרשת השבוע שלנו, פרשת קדושים, מהווה מעין חתימה וסיום לעניין הכללי הנידון בפרשה: קדושת עם ישראל. כך אף מתבאר בכותרתה של פרשייה זו: "והתקדשתם והייתם קדושים... ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם, אני ה' מקדשכם".
העיסוק בעניין העריות מצריך אותנו לעיין בכפילותה של פרשייה זו. שכן כבר בפרשה הקודמת, פרשת אחרי מות, דנה התורה באריכות בנושא זה, ופירטה בצורה נרחבת את כל איסורי העריות. רובם של הדינים המובאים בפרשתנו כבר נזכרו שם, ומכאן עולה השאלה: מדוע ראתה התורה צורך להעלות מחדש פרשייה זו והאם ישנו הבדל כלשהו בין שתי הפרשיות?
הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מעמיד את הפרשיות האחת מול השנייה, ובכך מאפשר לנו להצביע על ההבדלים שבין שתיהן. ואכן, אם נציב את פירוט הדינים של שתי הפרשיות בשני טורים מקבילים נוכל על נקלה לזהות כי אחד ההבדלים המהותיים שבין הפרשיות הוא בסדרן של העריות. סדר האיסורים המפורטים בשתי הפרשיות הוא שונה, ומכאן מסיק הרש"ר הירש, כי משמעותן של שתי הפרשיות שונה.
העקרון הקובע את סדרן של העריות בפרשת אחרי מות הוא המושג "שאר", כלומר: קרבת דם. לכן פותחת התורה באיסור אב ואם (ומסמיכה לכך את אשת האב); ממשיכה באיסור אחותו, בת-בנו, אחות-אביו, אחות-אמו (ומסמיכה לכך את אשת-אחי-אביו) – כולן עריות מדרגת קרבה רחוקה יותר; ורק אחר כך מובאים איסורי העריות הנובעים מקשרי חיתון: כלתו, אשת-אחיו, אשה-ובתה ואחות-אשתו. לבסוף חותמת התורה באיסור ערווה הנובע אך ורק מקשרי נישואין: אשת איש.
בפרשתנו, פרשת קדושים, סדר העריות מעורפל מעט, ולפיכך קשה יותר לזהות את העקרון הקובע כאן (ועיין בפירושו של הרש"ר הירש); אולם כבר במבט ראשון בולטת העובדה, כי הנקודה הארכימדית של הפרשייה הוא עניין הנישואין. משום כך פותחת התורה אצלנו דווקא באיסור שהוזכר באחרונה בפרשת אחרי מות: איסור אשת איש. מעובדה זו, ומהוכחות נוספות העולות מניתוח הפרשייה, לומד הרש"ר הירש ש"ניסוח זה של עונשי עריות מבליט את מוסד הנישואין. תורה זו מניחה את חותמו של הקב"ה במוסד הנישואין וביחסי הקרבה שנוצרו על ידו, למען נאמת אותם לפני ה'. משום כך בראש החוקים האלה היא מעמידה את חטא הניאוף, כי המנאף מחלל את הנישואין, שנתקדשו בחותמו של הקב"ה".
מכאן: פרשת אחרי מות דנה בקשרי המשפחה הנובעים מקרבת דם, ופרשת קדושים מבליטה את הקשרים המשפחתיים שנוצרו על ידי מוסד הנישואין.
אולם נראה כי ניתן להעמיק יותר בהבחנה שבין שתי הפרשיות, וזאת לאו דווקא על ידי עיון באיסורים גופם, כי אם בנימוקים שמעלה התורה לאיסורי העריות בשתי הפרשות. בשתיהן קושרת התורה את דיני העריות לישיבת ארץ ישראל. בשתיהן היא מסבירה, שהפריצות בעניין העריות היא שהביאה לגירושם של העמים יושבי הארץ מפני בני ישראל; ומאידך, ההקפדה על דיני העריות הוא תנאי בל יעבור לישיבת ישראל בארצו, שכן אי-שמירה שלהם יגרום לארץ "להקיא" את יושביה מעליה.
בעיון מעמיק יותר נגלה הבדל בין ניסוחיו של נימוק זה בשתי הפרשות: בפרשתנו, פרשת קדושים, מתבאר שהזלזול בחוקי העריות מהווה הליכה ב"חוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם", אשר במעשיו גרם לכך ש"אקוץ בם", ולפיכך איבד את זכותו על ארץ ישראל, והארץ הקיאה אותו. לעומת זאת, עם ישראל מיוחד בכך ש"הבדלתי אתכם מן העמים", והבדלה זו ניכרת בשמירת "כל חוקותיי ואת כל משפטיי" בכלל, ודיני עריות בפרט; ומכאן נובעת זכותו של העם הנבחר לשבת בארץ ישראל. במילים אחרות: מרכז הדיון הוא בקדושת ישראל ובנבדלותו מבין העמים, שבאות לידי ביטוי בהקפדה על דיני עריות, והן אשר מעניקות לו את הזכות לרשת את הארץ.
אולם הנימה שעולה מנימוק התורה שבפרשת אחרי מות היא שונה. שם מתבאר, כי חטאי הגויים בדיני העריות הביא לכך ש"בכל אלה נטמאו הגויים... ותטמא הארץ". ארץ ישראל הסתאבה כתוצאה מכך שהגרים בה לא שמרו את חוקי העריות. לכן נדרשה התערבות אלוקית מיוחדת: "ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה". ארץ ישראל נטהרה על-ידי סילוק הגויים המשחיתים מקרבה. מכאן עולה הדרישה המיוחדת מעם ישראל, אשר באים לרשת את הארץ, שיקפידו על דיני העריות, בכדי ש"לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". כלומר: כאן עיקר הדיון הוא בטומאת הארץ, כתוצאה ממעבר על דיני העריות, ובחיובם של ישראל לשמור על טהרתה.
מתברר, אפוא, ששתי מטרות שונות עומדות לנגד עיני התורה כאשר היא מצווה את ישראל לשמור ולהקפיד על דיני העריות: האחת – קדושת העם. הפריצות בחטאי העריות מהווה פגיעה חמורה בקדושתו של העם הנבחר. אי-השמירה על חוקים אלו יביא לירידה בערכו, לחילול קדושתו ולכך שהקב"ה יקוץ בו. בעיקר באה לידי ביטוי אזהרה זו במוסד הנישואין, שקדושתו ייחודית לעם הנבחר. אולם מעבר למטרה זו, מסתמנת גם מטרה שנייה, והיא – קדושת הארץ. ארץ ישראל אינה סובלת מצב כזה שהיושבים בה חוטאים בנגעי העריות. הארץ נטמאת בעקבות מעשיהם הקלוקלים של היושבים עליה, והיא נאלצת להקיא אותם מתוכה. הזלזול בדיני העריות (שמתבטא בעיקר באי-ההקפדה על קשרי הדם במשפחה) הוא מצב בלתי-נסבל עבור הארץ, והיא מתנערת מאלה שפוגעים בקדושתה.
חוקי העריות מהווים את הבסיס לשתי הקדושות האמורות; אולם – כפי שהתורה עצמה מדגישה – דינים אלו הינם אבן פינה לכלל מצוותיה של התורה. עולה מכאן המשמעות הכפולה של ההליכה בניגוד לדרכה של תורה: יש בכך פגיעה הן בקדושתו של העם והן בקדושתה של הארץ. ולהפך: קיום חיי תורה ומצוות על ידי עם ישראל בארץ ישראל שומר, מרומם ומקדש הן את העם היושב בארצו והן את הארץ הנושאת אותו עליה.
אי אפשר שלא לחתום בנימה אקטואלית: כל נסיון של ניתוק בין בני העם הנבחר ובין ארצם מהווה פגיעה בקדושתם של ישראל, מונע מהם את שמירת מצוותיהם ומרחיק אותם ממילוי תפקידם וייעודם; אולם לא פחות מכך יש כאן גם פגיעה בארץ עצמה, אשר בהרחקת ישראל מקרבה ובהושבת עמי כנען עליה מאבדת מקדושתה ונטמאת בטומאתם של הגויים. על כך עומדת התורה וצווחת ככרוכיה: "אל תיטמאו בכל אלה!"