(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה': (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: (יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: (פרק ז)
במסגרת "תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" שבפרשתנו, פרשת צו, מפורט קרבן תודה. קרבן זה בא כהודאה "על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא-כב) 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה'" (לשון רש"י).
ארבעה מיני לחם באים עם קרבן התודה, שלושה מיני מצות: חלות, רקיקים ורבוכה; ואחד חמץ. מכל מין מובאות עשר חלות, סך הכל ארבעים חלות.
בענין ריבוי הלחם כותב ר"ע ספורנו:
"ברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים".
הטעם לריבוי לחם דווקא בקרבן התודה ולא בשאר קרבנות השלמים הוא כדי להרבות אוכלים. ריבוי האוכלים גורם לפרסום הנס שעליו מובא קרבן התודה.
מאפיין נוסף לקרבן התודה הוא זמן האכילה יום ולילה בשונה מקרבן שלמים רגיל שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד. ר"ע ספורנו מציין שזמן אכילת קרבן תודה דומה לקרבנות שהם קדשי קדשים. דין זה מעיד על מעלתו של קרבן התודה שהיא יותר משאר קרבנות השלמים.
אולי ניתן לומר שהזמן הקצר של אכילת קרבן התודה נועד אף הוא להרבות אוכלים. הרבה לחם שצריך להיאכל בזמן מועט באופן יחסי מצריך אוכלים מרובים; וריבוי אוכלים כאמור מגביר את פרסום הנס.