לאחר שנפרשה בפרשה הקודמת מערכת הקורבנות, באה פרשתנו ופונה אל הכוהנים האחראיים על עבודתם. פרטים שלא היה צורך לפורטם בפרשת הפתיחה, מופיעים עתה כחלק מחובת היישום. ביניהם ישנה פרשה קטנה ומעוררת למחשבה, פרשת תרומת הדשן:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
כמה שאלות מתעוררות למקרא הפרשה: מדוע צריך לצוות על הרמת הדשן? הרי ברור שאי אפשר להמשיך ולעבוד כששיירי הקרבנות מצטברים והולכים? שנית מה הם הבגדים האחרים? האם הם בגדי כהונה אחרים או שהם בגדי חול? מה פשר הציווי על לבישת הבגדים האחרים? רש"י כותב:
'ופשט את בגדיו' - [יומא כג] אין זו חובה אלא דרך ארץ. שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן.
על שאלתנו הראשונה עונה רש"י: אין מצווה להרים את הדשן. התורה מציינת התנהגות טבעית. הבגדים האחרים על פי רש"י הם בגדי כהונה פחותים. ופשר הציווי הוא השכל הישר המורה שלא מגישים לסעודה באותם הבגדים בהם בישלו אותה. הרמב"ן הולך בדרך אחרת. הוא סובר שהתורה מצווה על החלפת הבגדים. הבגדים האחרים אינם בגדי כהונה אלא בגדי חול. מכל מקום לכל הפירושים, התורה מתמקדת בעבודה שאחרי העבודה, בפינוי האשפה.
בואו ונתבונן במקום שתופש פינוי האשפה בחיינו. לכאורה מדובר בשוליים ולא במרכז. בחיי היום יום, במרכז נמצאת הארוחה, ובשוליים - האשפה. מבחינת ההנעה, רבים המוצאים בליבם רצון להכין סעודה ולהגישה, מאלה המלאים רצון לפנות את האשפה ולרחוץ את הכלים. מעמדו של הבשלן ואפילו של המלצר, גבוה משל מנקה הכלים וזורק הזבל. ברור לנו שאי אפשר לנהל בית בלי לעסוק בפינוי האשפה, לנהל עיר מבלי לדאוג לפינוי הזבלים. ובכל זאת אלה נתפשות כמלאכות בזויות, והעיסוק בהם הוא יותר כורח מרצון.
במקביל, כך היחס למערכות פינוי האשפה הגופנית. איברי ההפרשה וההפרשות עצמן מופיעים כחלקים ירודים דוחים ומוצנעים. התלמוד מורה על בית הכסא כטריטוריה שהשדים שולטים בה (ראו במסכת ברכות דף ס"ב:).
מנגד יש אפשרות אחרת. חכמי הנפש מורים כי חלקיקי זיכרון ושאריות החיים הנותרים בתודעתנו, הם המתווים את מסלולי חיינו. שיירי היום מהווים כר לחלק היוצר והמפעים בחיי האדם - החלום. הטיפול בשיירים הכרחי גם כדי לנקות את התודעה כך שתהיה פנויה לרשמים החדשים, וגם כמקור זהות ליצירה ולעיבוד חומרי האתמול. הנה סיפור תלמודי הפותח פתח למבט אחר על בית הכסא:
פלימו היה רגיל לומר כל יום: 'חץ בעיני השטן'. יום אחד בערב יום הכיפורים, נדמה לו השטן כעני. בא העני ודפק על השער, הוציאו לו פת. אמר לו העני: 'יום כזה, כול העולם בפנים ואני בחוץ?!' הכניסו והביאו לו פת. אמר לו: 'יום כזה, כל העולם יושבים על יד השולחן ואני לחוד?!' הביאוהו והושיבו אותו ליד השולחן. ישב ומילא עצמו בשחין וכיח, ועשה דברים מאוסים. אמר לו פלימו: 'שב יפה!' אמר לו העני: 'הבה לי כוס!' הביאו לו כוס, כחכח והטיל בה כיחו. צעקו עליו, עשה עצמו כמת. שמעו שהיו אומרים: 'פלימו הרג איש, פלימו הרג איש'. ברח פלימו והחביא עצמו בבית הכסא. הלך השטן אחריו ונפל לפניו. כיוון שראה אותו שהוא מצטער, גילה עצמו. אמר לו השטן לפלימו: 'למה אמרת כך?' אמר לו פלימו: 'ואלא איך אומר?' אמר לו: 'יאמר אדוני: הרחמן יגער בשטן'. (קידושין דף פ"א)
באגדה הזאת, מופיע בית הכסא כמקום מפלט מהשטן ומבני הקהילה המאיימים על פלימו. אפשר לראות זאת כפתרון טכני, חדר סגור המהווה מפלט. אבל אפשר לראות כאן שרטוט של טריטוריות אחרות, כשבמפה הזאת דווקא בית הכסא הוא ממלכה של אור ולא של חושך. כאן הוא החדר בו אדם מתייחד עם עצמו, עם העצמי הערום - עם הגוף. מההנחה שהגוף הוא אשר נברא בצלם אלוהים, נגזרת המסקנה שאכן החדר הוא בית כבוד. הוא החדר בו מתגלה האלוהים, יותר מאשר בחדרי הבית האחרים. אם נרחיב את היריעה, הרי נובעת מכאן תמונה בה העיסוק בפסולת אינו עיסוק בבזוי ובמושתק, אלא פעולה ראויה ומכובדת. כך כותב הרב קוק ב'אורות התשובה':
התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבוא לידי האושר הגדול של התשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החומרים המזיקים פועלת פעולתה הטובה והמבריאה בגוויה כשהיא שלימה בתכונתה, והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רישומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל ריחוק מהתוכן האצילי האלוהי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכיעור, מוכרחת היא לבוא כשהאורגן בריא מצדו הרוחני והגשמי יחדיו. ('אורות התשובה', פרק ה' א')
נחזור לפרשתנו. התורה מורה על תרומת הדשן כעל עבודה חשובה. על פי דרכנו אפשר להעמיד את הבגדים האחרים כבגדי כהונה - ולא כבגדי חול - וכבגדים יקרים ולא כבגדים פחותים. אין סיבה לראות במלאכת ניקוי האשפה והזבל כמלאכה פחותה, היא חלק בלתי נפרד וראוי בתחזוקת המערכות. כדאי להקדיש תשומת לב לניקוי התודעה משיירי העבר, לא פחות מאשר לבניית נדבכי תודעה חדשים. השיירים נמצאים אומנם בשוליים, אבל לעיתים השוליים חשובים ומעניינים יותר מאשר המרכז.