(י) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: (טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: פ (במדבר פרק כה)
רש"י אומר בפירושו לפס' י"א: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
הנסיבות המהוות מסגרת למסופר בתחילת פרשתנו ידועות. עצתו ההרסנית של בלעם להכשיל את ישראל נשאה פירות. מגיפה נוראה פוקדת את ישראל ובעיצומה מביא נשיא בית אב לשמעוני אשה מדינית אל תוך מחנה ישראל, כאילו מבקש לתת מעמד רשמי למעשה המזוהה ע"י כל כחטא. יותר גרוע אפילו מלגיטימציה, מדובר בבנאליזציה של המעשה. היות ומשה נוגע בדבר כי ציפורה אשתו גם היא באה ממדין נעלמה הלכה ממנו ומשה וכל העדה בוכים פתח האוהל. ואז לקח פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן את הרומח בידו והרג את שניהם, את האיש הישראלי ואת האשה המדינית ותעצר המגפה.
כנגד התוצאה המוחשית הזאת המוכיחה שהקב"ה הסכים עמו, וכפי שכתוב אח"כ במפורש "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", השבטים, היינו הישראלים הטהורים בעיניהם, המיוחסים, בעלי שושלות אציליות, מרננים על פינחס, כמובא בדברי רש"י.
שני קשיים מופיעים כאן. למה חשוב לנו לדעת שכך היה? אם היה זה מצדם של בני ישראל טפשות לשמה, קטנוניות והתנשאות סתמיים, אולי היה עדיף להשתיק את הענין, לכתוב בתורה "פינחס בן אלעזר הכהן" ולא להזכיר את פרשת לשון הרע שליוותה את הענין.
אבל לאמיתו של דבר, כבר בפרשת בלעם מייחס אותו הכתוב לאהרן הכהן ולמה? הרי שם הוא עדין לא הרג את זמרי ועדין לא התחילו לרנן עליו. אם כן מה פשר ייחוס זה? והוא שבא הכתוב ללמדנו שפינחס עשה את המעשה בהזדהותו עם מדותיו של אהרן הכהן האוהב שלום ורודף שלום והאוהב את הבריות. הקנאה אשר קינא לשם האל, אפשר לפרש אותה שהיא לשם אל שבשם ישראל, היינו שמתוך אהבתו לישראל פעל ועשה. כשהמציאות ההיסתורית דרשה זאת בגלל התרבות המינים והמלשינים בישראל, היו ראשי הסנהדרין במבוכה. "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?" מה הקושי בדבר? הלוא כל אחד כביכול מסוגל להגיד דברי ביקורת נוקבת על שונאי ישראל והלא מומחים אנחנו כשמדובר להשניא חלק העם על זולתו? אלא דא עקא, זהו בדיוק הקושי. שבכדי שברכה זו תהיה אמיתית, חייבת היא להיות בגדר של "תיקון" ולא בגדר של קילקול. מדובר על ברכה, לא על קללה. לכן היה צריך משהו שידוע לכל שאינו מסוגל לשנוא אף אחד, אפילו לא את המינים והמלשינים. "עמד שמואל הקטן ותקנה".
זוהי גם מדתו של פינחס שפעל לא מתוך שנאה נגד זמרי אלא מתוך אהבה לישראל ולכן ע"י שכיפר על בני ישראל זוכה הוא לברית שלום ולברית כהונת עולם. אבל מדוע רננו עליו השבטים? התשובה לכך היא שדוקא בהיותו נכדו של יתרו כהן מדין אשר פיטם עגלים לעבודת אלילים, פינחס יודע יותר מכל אחד אחר את טבעה ומהותה של האליליות. הוא רגיש לה יותר כי במידת מה הוא בא מצד אמו מסביבה הקרובה לה יותר. הוא גם יודע מבפנים עד כמה יש הבדל תהומי בין היחסים בין אביו אלעזר הכהן ואמו שגם היא באה ממדין, לבין אלו המאפיינים את התנהגותם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור. דוקא מאשימים אותו כביכול באותן הבחינות ממש המאפשרות לו לדעת ללא היסוס מה עליו לעשות - מצד אמו, בעוד שהסיבות להחלטתו לפעול באות דוקא מצד אביו. והיות והוא פעל מבחינת שמירת הברית לטהרת המשך התולדות בישראל, הוא נשאר בתודעת עם ישראל כמלאך הברית התופס במידתו של יוסף הצדיק שמדתו שלום כי הוא המסוגל להכיר באחיו על אף שאחיו עדיין אינם מכירים בו. ועל ידי כך זוכה הוא בזכות עצמו בכהונה, לו ולזרעו אחריו - איש אשר קנא לשם האל, איש בושר שלום על יד יקותיאל, איש גש ויכפר על בני ישראל.