"תקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף" וגו' (במדבר כז, א) "למשפחות מנשה בן יוסף למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ שנאמר: והעליתם את עצמותי וגו' - ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר: תנה לנו אחוזה" (רש"י, שם ע"פ חז"ל).
חכמינו ז"ל רצו ללמדנו במאמר זה, שדרישתן של בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ ישראל לא היתה מסיבות חמריות, כפי שהיינו יכולים להבין מפשוטו של מקרא, אלא שורש דרישתן זו בא כתוצאה מאהבת הארץ שירשוה מאבי אביהן יוסף. וכך אנו מוצאים במדרש רבה ובמדרש תנחומא: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים... וכן במרגלים, שהוציאו דבה 'וישובו וילנו עליו את כל העדה' ? ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו 'לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה. כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" -
איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דוד המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים. במאמר זה מקבלת חיבת הארץ של בנות צלפחד מימד נוסף: דרישתן באה בשעה שבצבור מתפשטת תחושה של יאוש מן הארץ - "לא נוכל לעלות ? נתנה ראש ונשובה מצרימה" - בשעה כזאת נצבות הבנות הללו ודורשות בתוקף: "תנה לנו אחוזה". אין זאת כי אם תוך אהבתן האיתנה לארץ הזאת, אהבה שאינה נכנעת אפילו בשעה שהעם מואס בארץ - "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד) ומתיאש ממנה. על הכתוב "זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה" (במדבר לד, ב) אמרו במדרש תנחומא: "משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת, עמד המלך וחישב בדעתו, אמר: העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי, כך כביכול הקב"ה אמר: הארץ שלי היא, שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה', וישראל שלי הן, "כי לי בני ישראל עבדים" – מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי, לכך נאמר 'זאת הארץ אשר תפל לכם'".
נתגלתה כאן לפנינו הזיקה האמיתית של עם ישראל לארץ ישראל. הקשר ביניהם איננו קשר ארעי, אלא נר קשר של קיימא, כקשר בין איש לאשה שנהפכים לבשר אחד, אחד ממש שאינו ניתן לחלוקה. ולא רק זאת, חז"ל גם גילו לנו מדוע נוצר הקשר הזה. אין זה דבר של מקרה, מפגש של שני צדדים שהחליטו משום מה להתקשר ביניהם, אלא "שלי לשלי". "בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אר על פני האדמה" (דברים ז, ו) מחד גיסא - ומאידך גיסא "כי בחר ה' בציון" (תהלים קלב, יג). הארץ הנבחרת לעם הנבחר. לכל עם הארץ משלו, אולם הקשר ביניהם ניתן לשינויים ולתנודות, לא כן הקשר בין ישראל לארצו. בחירתו של הקב"ה בעם זה ובארץ הזאת היא היא אשר יצרה את הקשר ביניהם - ולכן הקשר הזה הנו נצחי ואינו ניתן לשום שינוי או תחליף. אולם אין די בכך, שהקב"ה יצר את הקשר בין הצדדים. על מנת שהקשר הזה יוכל להתקיים לעד, יש צורך שהצדדים יתקשרו ביניהם. כשם שהקב"ה מזווג זווגים והוא אשר בוחר אתם. ועם כל זאת נדרשים גם הצדדים לתרום את חלקם לקיום הקשר ביניהם ותרומתם זו היא אהבה ואחוה שלום ורעות, כי רק על ידיהם זווגם יהיה בר קיימא, כך הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל. אמנם הקב"ה בחר בשניהם ולכם גם זווגם יחד, אולם על מנת שהקשר הזה יוכל להתקיים נדרשים אנו לאהוב את בת זוגנו אהבה ללא מצרים, אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, אהבה ששורשה אותה התודעה ואותה התחושה שאמנם רק בזאת בת זוגנו ואין תחליף לה, כי רק בה בחר ה', כשם שרק אותנו בחר מכל העמים.
דרישתו הנמרצת של יוסף הצדיק להקבר בתוך הארץ הזאת, גם היא נבעה מתוך אותה האהבה ואותה החיבה. הנסיבות גרמו לכך שיוסף לא היה יכול לחיות את רוב ימיו בארץ הזאת וגם לא למות בה, אולם מאוויו הקדושים דחפוהו להתאחד עם הארץ הזאת לפחות אחרי מותו, כי הוא ידע וגם הרגיש, שאמנם הוא חלק ממנה ואהבתו הגדולה אליה לא פסקה אפילו כאשר חי על אדמת נכר - וכן נכדותיו. אהבת הארץ קיננה בלבות בנות צלפחד, עוד קודם שהיו בארץ הזאת, כשעדיין לא הכירוה, אולם אהבוה ללא גבול גם כאשר ראו שאחרים מתרחקים ממנה. אהבה זאת היא היא אשר סללה לפניהן את הדרך לומר גם בשעת משבר של אחרים: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", והקב"ה הסכים עמהן - "כן בנות צלפחד דוברות"...
(מתוך "דרישת ציון")
חיבת הארץ של בנות צלפחד
דרך סיפורם של בנות צלפחד בפרשת פנחס מסביר הרב סיני אדלר על הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל.
