חדשות כיפה

פרשת פקודי: בסוד ההשתלמות המתמדת

במה יכול האדם להתדבק בה'? ברצון, בכמיהה, בהתקדמות. השראת השכינה אינה סוף פסוק, היא נקודת התחלה, תחילתו של מסע חדש

מדרגות

מדרגותצילום: shutterstock

בפסוקי הסיום של הפרשה, שהם גם פסוקי הסיום של הספר כולו, אנו קוראים:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:  וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:  וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:  כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

יש משהו מתמיה מאוד בכך שאחרי כל העבודה הרבה להשראת השכינה במשכן, התוצאה היא - אפילו משה לא יכול להיכנס אל המשכן מפני כבוד ה'. התמיהה השנייה – מדוע התורה חוזרת לאחר מכן ועוסקת בתפקיד הענן להיות ל-'מורה דרך' לעם ישראל במסע במדבר, מה שהיה גם קודם בניית המשכן מאז יציאת מצרים, והרי עתה משמעותו גדולה הרבה יותר – הוא מבטא את השראת השכינה בתוך המשכן שבמחנה.

אמנם, החידוש הגדול של המשכן הוא השראת השכינה והענן בתוך בני ישראל ממש. ובלשון הרמב"ן (בהקדמה לספר שמות):

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

אולם, לכאורה אור פנימי זה הוא מוגבל, מקובע, וכיצד הוא יכול להכיל אור אין סוף?! "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה...". אפשר שזאת הסיבה שברגע השראת המשכן - לא יכול משה להיכנס אליו. הענן טומן בחובו אור נושא הפכים, הוא גם מוגבל, והוא גם אור אין סוף, בלתי מוגבל, כאחד. אור ה' בתוך הגבול.

כיצד אם כן יוכל האדם להתדבק באור הזה? התשובה היא - 'למסעיהם'. במה יכול האדם להתדבק בה'? ברצון, בכמיהה, בהתקדמות. השראת השכינה אינה סוף פסוק, היא נקודת התחלה, תחילתו של מסע חדש (ובמדבר - המסע אל ארץ ישראל, אל בית עולמים). ללמדנו שגם העבודה במשכן עצמה, לאחר שכבר יוכלו הכוהנים והעם להיכנס אליו ולעבוד בו, צריכה להיות בסוד ההשתלמות, הגעגוע, הכיסופים.

איננו שואפים למדרגה מסויימת, אלא בעיקר ל-דרך חיים. עומק ההשתלמות המתמדת מבטאת את הרצון הטוב, הבחירה, שהיא היא עומק צלם א-להים שבאדם.

הרב קוק מבאר שזה החידוש של בריאת העולם בכלל (אורות הקודש ב' עמ' תקלא; עי"ש גם בפסקאות לפני ואחרי):

"מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה? אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות בא-להות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית ... שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה".

 

 

07.03.2018

1. המתח שבין הענן לאור האין סוף (משה אהרון)


דווקא לאחר השלמת מלאכת המשכן והקמתו ובטרם יחל המסע הפולחני הגדול. האין סוף ביקש לתת ביטוי מוחשי לכך שפולחן זה מבחינת מהותו הוא צורך בני האדם ולא חלילה צורך אלוהי. והדבר נעשה באמצעות כך שהקב"ה מלא את המשכן מכבודו לסמל אופטימום של השראת שכינה בטרם הפעלת הפולחן הסדרתי ובכדי לבטא את הרעיון הנוסף כי הקורבן איננו צורך אלוהי וההפך הוא משמש כעין חציצה ענן כיסה את המשכן לחצוץ בין שמים לארץ
והנה כשבני ישראל מתקדמים במסע הגדול אל עבר הייעד של ההתפקחות הגדולה ואל ומלאה הארץ דיעה את ה' עת הקורבנות מימלא גם יתבטלו הענן סר מעל המשכן והוא חוזר לכסותו בחניה בהמשך הדשדוש של המשך הפולחן..........
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רחל עזריה צילום: מרים אלסטר/פלאש 90

עזריה: "כשבית הדין רוצה לעשות את העבודה - הוא יכול"

קרא עוד