פן תשכח

"עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ."

"...חצי ניסן, אייר וחצי סיון - קציר. חצי סיון, תמוז וחצי אב - קיץ. חצי אב, אלול וחצי תשרי - חום."

סוף הקיץ. בשדות של בית השיטה כבר אוספים את שאריות הקש לחבילות קטנות של עשרה קילוגרם. מאכל לבהמות המשקים הזעירים. בפסח היינו כאן, כשקצרו את העומר. בעסק גדול נתכנסנו לכאן. כיוון שחשך קראו אלינו הקוצרים: "בא השמש?" "הן." ענינו להם. ושוב שאלו: "בא השמש?" "הן" הגבהנו את קולנו. הניפו את המגל ושאלו: "מגל זה?" ועל קופתם שאלו "קופה זו?" ואנו ענינו "הן, הן. " פעמיים.

"האקצור?" קרא הקוצר. "קצוֹר" הרענו. אחר כך נכנסו הקומביינים לשדות ולא משו מהם כל ימי הקציר. הפכו את התבואה. אספו את גרגירי השעורה הקטנים ואחר כך את זרעוני החיטה התפוחים. הגרעינים הטובים ייזרעו שוב. הפחות טובים ישלחו לממגורות בחיפה. לקמחים ללחם ולפסטות. הקש נותר בשדות ונערם לבאלות גדולות. כל הקיץ עמדו הבאלות בשדות הארץ. בערמות או כיחידות הפזורות בשדה.

אנחנו מדרימים. בצד הדרך רועה עדר פרות. השמש שוקעת ואנחנו עוצרים בקיסריה. מסבים לסעודה על כרים תפוחים וכסתות. שני מלצרים עומדים עלינו לשמשנו. מן הטאבון מגיעים מיני מאפה. ומן הים מגיעה רוח נעימה. חצי אב. תמה העונה.

מחר ניסע לעמק המעיינות. שם נבחר לנו עין מים לרדת אליו. הנביעות יצננו את עורנו החם ואת גרוננו הניחר. אחר כך נצפין עד למצודות הצפון. ערים בצורות בשמיים. פסטיבל בין הכרמים. ומחולות על אבני הבזלת. והכל שלנו. כל הארץ הזו. דגנה ותירושה. הרימונים המבשילים על העצים. התמר הצהוב שזמן הגדיד שלו קרב. תאנים נושרות מעציהן. ועל גדות הירדן שיחי פטל קדוש אורבים לנו כשאנו חותרים לצידם. כל כך טבעיים החיים כאן. כל כך נכון וטוב. ודבר לא חסר, הכול יש בה. זורעים וקוצרים. אוכלים לשובע. והלב מתמלא גאווה. על כוחו של הפועל ועוצמת ידו של החקלאי בשדותיו, ועל החיל הגדול הזה. ו...

כן. שוב כמעט ושכחת.

כשהיה לך רע - צעקת. כשסבלת - בכית. קראת אל השמיים והתחננת לגשם, לפדות, לעזרה. כשהיה לך רע חיפשת אותו כל הזמן.

אבל כשטוב? כשכל כך טוב אתה עשוי לשכוח.

כשאתה חי ב"אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ

כשאתה אוכל ושבע. בונה בתים טובים ויושב בהם.

כשכל מה שנכתב בספר לפני אלפי שנים, חי וקיים לנגד עינייך דבר יום ביומו. אתה עלול לשכוח להשתאות. אתה עלול לשכוח להגיד תודה.

"מודה אני,

לפניך ולך,

על כל החסד והאמת.

והטובה והרעה והטובה,

שעשית עמדי ועם ביתי.

ועם קרובי וידידי,

ועם בני עמי ועם ארצי-

ועם כל העולם והאדם,

אשר בראת."

(אני מודה / מאיר אריאל)