לא תוכל כלֹתם מהר פן תרבה עליך חית השדה

בתחילת פרשת עקב מעלה משה בדבריו חשש, שיתכן שיחששו ישראל בראותם מלחמה בכיבוש הארץ (ז, יז):

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם.

כנגד חשש זה (המזכיר מאד את חששם של ישראל בחטא המרגלים) אומר משה (ז, יח-יט):

לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. המסת הגדלת אשר ראו עיניך והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה' אלהיך כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם.

ועוד הוא מוסיף ואומר את שנאמר כבר בעבר (שמות כג, כח):

וגם את הצרעה ישלח ה' אלהיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך. לא תערץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא.

אך עם זאת הוא מזכיר הסתייגות מסויימת (שאף היא נזכרה שם פסוקים כט-ל):

ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה.

ביחס להסתייגות זו כותב רש"י:

פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא.

אכן ראוי היה שיכלה ה' את הגויים האלה מהר מהר, אך כיון שגלוי לפני הקב"ה שישראל עתידים לחטוא ואז לא יוכלו לעמוד כנגד החיות שיבואו במקום עמי הארץ, לכן נעשה הדבר "מעט מעט" ואז לא תרבה חית השדה על ישראל.

והרמב"ן כתב:

ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה, כבר הזכרתי (לעיל ד כה) כי משה רבינו במשנה התורה יבטיח ויזהיר, וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחקתי (ויקרא כו ו), אבל יהיה כאשר אמר, שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים.

לדעת הרמב"ן, "לא תגיע זכותם" של ישראל לכילוי מהיר של עמי הארץ, וכן להשבתת חיה רעה מן הארץ, ולכן יֵעשה הדבר "מעט מעט".

אולם הרלב"ג מבין אחרת הן את משמעות הביטוי "חית השדה" והן את משמעות "ההתעכבות" בכילוי עמי הארץ.

לגבי הביטוי "חית השדה" כותב הרלב"ג:

והנה אמר זה על צד המשל לגויים אשר סביבותיהם, שהם חוץ מן הארץ הזאת אשר הוגבלה להיות לישראל; כי בראותם זה יעזרום, לפחדם שיעשו להם ישראל ככה כמו שעושים לאלו. אך בלכדם עיר אחר עיר לא ירגישו בזה כל כך גם הגוים אשר ציונו להשמידם, ולא תהיה המלחמה עִם עַם רב מאד.

"חית השדה" אינו כינוי לחיות שישתלטו על שטחי הארץ, אלא כינוי לעמי הסביבה שיבואו לעזור לעמים הנכבשים בארץ כנען מפחד שיד הכובש הישראלי תגיע גם אליהם. לכן בא הציווי לכבוש "מעט מעט" באופן שלא יעורר הדבר את עמי הסביבה "ולא תהיה המלחמה עם עם רב".

ואם נשאל: האם יש מעצור לה' להושיע את ישראל כנגד רבים? כתשובה לשאלה זו כותב הרלב"ג את אחת מהשקפות היסוד שלו שעליה הוא חוזר במקומות רבים:

ואף על פי שיד ה' יתעלה לא תקצר, הנה יבקש על הרוב במה שיעשוהו הסיבות הנאותות, כשיתכן זה, כמו שזכרנו במקומות רבים במה שקדם לנו בזה הספר.

וכן כתב גם בחלק התועלות:

התועלת הרביעי הוא להודיע כי אף על פי שה' יתעלה שליט לעשות כל מה שירצה וכל אשר יחפוץ, הנה יבקש הסיבות היותר נאותות שאפשר, ולא יחדש מופת אלא אם יביא הצורך אל זה; כי הוא אינו שונא הטבע, כי הוא סידר אותו, ולזה לא יחלוק עליו אלא בעת הצורך, וביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו. ולזה אמר 'ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה'. ואף על פי שהיה ה' יתעלה יכול לכלותם מהר ולשמור ישראל שלא תרבה עליהם חית השדה, הנה לא הסכים לעשותו זה, אחר שאפשר הגעת המכוון לישראל בזולת זה.

הקב"ה לא רצה לכלות את עמי הארץ מהר לא בגלל חטאי ישראל ולא בגלל שלא הגיעה זכותם אלא משום שזו דרכו. דרכו של הקב"ה לפעול על פי חוקי הטבע שיצר, ולא לשנותם אלא בעת הצורך, וגם אז "ביותר מעט שאפשר לו אז לחלוק עליו". ולכן כשהמטרה יכולה להיות מושגת על ידי "הסיבות היותר נאותות שאפשר", כך יהיה.