[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/020611.flv[/embed]
'הטוב, הרע והמכוער' הוא סרט הפולחן שהקפיץ את קלינט איסטווד למעמד של כוכב-על. שמו של הסרט יכול היה להתאים גם לפרשתנו, שבה אנו נפגשים עם מגוון עשיר וציורי של דמויות - מצורע, גנב, נואפת, נזיר, נזירה וכוהנים. למרות השוני ביניהם, יש להם דבר מה משותף, והוא המקשר בין רצף הופעתם. הפרשה הקודמת עסקה במבנה של המחנה - המשכן במרכז והעם סביבו. בפרשה הנוכחית הנושא הוא החיים במחנה, כאשר היחס לכל אחת מהדמויות הללו נגזר מהתפיסה שאלוהים נוכח בתוך המחנה.
שיער הנזיר
אין ספק שהדמות המעניינת ביותר בפרשה היא דמותו של הנזיר. הנזירות היא הזדמנות לשוויונות. היא פתוחה לכל אחד מישראל - כוהן, לוי או ישראל, גבר או אישה - שמחליט להתרחק מהחיים הנורמטיביים כדי להתקדש ולבקש את קרבת האלוהים. ההלכות הבסיסיות של הנזיר הן פרישות מיין, האיסור להיטמא למת והחיוב לגדל את שערו פרע.
כדי לפענח את דמותו של הנזיר נוכל להיעזר בהשוואה בין דמותו לבין דמות הכוהן. לשניהם קדושה מיוחדת שבשלה על שניהם להתרחק מהמוות. עם זה, יש שוני גדול ביניהם, ודווקא ביחס לדבר שמאפיין את הנזיר יותר מכול - שערות הראש. לכוהן אסור לגדל את שער ראשו פרע (ויקרא כא, י), ואילו הנזיר חייב לפרע את שער ראשו. מתוך הפסוקים מפורש שזה אף מה שמגדיר את נזירותו:
...קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ...לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה': וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ (במדבר ו, ה-ט)
מפורש שההתקדשות של הנזיר מתבטאת בשערו, שהוא קודש לה'. שער הפרע נקרא גם 'נזר אלהיו' ובהקשר זה 'נזר' פירושו כתר. האיסור להיטמא למת נגזר מקדושה זו, ולכן כאשר הנזיר נטמא מגלחים את שערותיו. בתום תקופת הנזירות, הנזיר מגלח את שערו ושם אותו עם קרבנו יחד באש המזבח (פסוק יח), כלומר השער דומה לקרבן השייך לה'. גם מהסיפור של שמשון עולה שהביטוי העיקרי של נזירותו הוא מחלפות ראשו. בתשובה לשאלת דלילה 'בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל' (שופטים טז, טו) תשובתו היא: 'מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם' (שם, פסוק יז).
הזוהר (נשא ג, קכא ע"א) רואה בקדושת שער הנזיר מקום של תקבולת בינו לבין אלוהים, כאשר בהמשך הזוהר, בפרשת נשא, השער הופך לדימוי רב עצמתי המבטא מאפיינים של האלוהות וקישורו למציאות: זרימה, שפע והתפשטות מהאחד לריבוי שאי אפשר לספור.
השער הפרוע מבטא גם את הלך נפשו של הנזיר. נקודות המוצא של הנזירות תוארה בפסוק: 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'' (במדבר ו, ב). 'פלא' משמעו ללכת מעבר, לצאת מהמסגרות הרגילות. תנועה זו מתבטאת היטב בפריעת שער הראש, הזורם ויוצא מגבולות וסדר. גם היום, השער הארוך הוא סמל למרד הנעורים אצל בני הנוער. כאן נעוץ ההבדל בין הנזיר לכוהן. קודשת הכוהן שייכת למציאות של סדר נורמטיבי. משום כך הכוהן הוא דמות מטופחת, ומשום כך אסור ששערו יהיה פרע. קדושת הנזיר, לעומת זאת, נעוצה דווקא ביציאה מהמסגרות, והביטוי לכך הוא הפרע של שער ראשו. עוד ביטוי ליציאה של הנזיר מהמציאות הנורמטיבית בניגוד לכוהן הוא האיסור שלא להיטמא לשום מת, גם לא מבני משפחתו הקרובה. הנזיר הוא דמות אינדיווידואליסטית, ובסיפור של שמשון הנזיר מתברר שהאינדיווידואליות שלו הותירה אותו לעתים מחוץ לקונצנזוס - מתוך דאגה מההתגרות שלו בפלשתים, עם ישראל עצמו מסר אותו לפלשתים (שופטים טו, יא-יב). במאמר 'הנשמות של עולם התהו' (אורות עמ' קכא-קכב) הרב קוק מתאר דמות מיוחדת ששורש נשמתה קשורה לתוהו. דימויים רבים שם אפשר להחיל על הנזיר:
ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו...נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו.
באותו קטע הרב קוק גם מזהיר מפני הסכנה הכרוכה בכך:
שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.
שמשון,יש לציין, חותם את חייו בפעולה של הרס; הוא מחריב יסודות של בית איתן, ובכך הורג את עצמו ואת אויביו כאחד (שופטים טז, ל). יש עצמה גדולה לזרימה וליציאה מהגבולות, אולם טמונה בזה גם סכנה. אצל שמשון הסכנה הייתה בתחום המיני - התנהגותו זכתה לביקורת חריפה מצד חז"ל, הם ראו במעשיו מרידה וקלקול (בבלי, סוטה ט, ע"ב). ולדעת המשנה הוא גם נענש על כך: 'שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו' (סוטה א, ח). אותה משנה ממשיכה לספר על גורלו של אבשלום, שעל פי חז"ל גם הוא היה נזיר (בבלי, נזיר ד ע"ב): 'אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות' (משנה שם). המשנה רואה בשער את מקור הגאווה של אבשלום, גאווה שהביאה אותו למרוד באביו דוד. בסופו של דבר, עלה לו הדבר בחייו, כששערו נתפס בענפי העץ (שמואל ב יח,ט), וכך הצליחו להרגו. כמו כן המשנה מתייחסת לחטאיו בתחום המיני, יחסיו עם פלגשי אביו.
בהקשר הזה אפשר להבין את האיסור על הנזיר לשתות יין. מציאות בלי גבולות ושתיית יין עלולות להיות שילוב קטלני. הדרש טוען:
גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה . (במדבר רבה, פרשה י')
כמו כן, הסכנה שביין, כך על פי התלמוד, היא סיבה לצמידות של פרשת סוטה לפרשת הנזיר: 'למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (בבלי, סוטה ב, ע"א)
אולם לדעתי לא רק שהנזירות מתמודדות בסכנה של היין, אלא איסור יין הוא התמודדות בסכנה של הנזירות.
בין שער הסוטה לשער הנזיר
מרתקת הסמיכות של פרשת סוטה לפרשת הנזיר מצד המוטיב המשותף לשניהם - השער.
כמו שהנזיר פרע שערות ראשו, כן הסוטה: 'וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה' (במדבר ה, יח). שניהם יוצאים מהסדר, חוצים את הגבול - אולם האחד לחיוב והאחר לשלילה.
בדורנו יש דגש גדול על האינדיווידואליזם. הצמידות שבין סוטה לנזיר והשוני בגורל שלהם שולח מסר לכל מי שרוצה לצאת מתוך המסגרות ומהחיים הנורמטיביים - יציאה כזו עשויה להיות ברכה או קללה, תנועה כלפי מעלה או מטה, וכמו שלמדנו ביחס לאיסור היין, הרבה תלוי בגבולות שהאדם מקפיד לשמור עליהם בכל זאת.