סגור

פרשת ניצבים - וילך : על הזרימה

מפרשת השבוע אפשר ללמוד כי מגמתה הכללית של התורה היא שהיא לא מחפשת את המתאמץ, אלא את הזורם. היא צובעות את החיים בצבע של זהות, אבל לא יוצרות מרוץ מאומץ

משה מאיר
כב באלול התשפ
,
11 בספטמבר, 2020 10:30

צילום: shutterstock

בפרשתנו מופיע קטע, שהפך למכונן את מקורות היהדות:

 

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. [דברים ל' י"א - י"ד]

 

ישנן שלוש מחלוקות פרשניות, סביב הפסוקים האלה.

ראשית - האם הקטע מוסב על קודמו העוסק במצוות התשובה, או שה'מצווה' כאן היא מושג כללי המתייחס לכל המצוות?

שנית - האם 'לא בשמים' מורה שהתורה נתונה לאדם ולא בת קול ולא נבואה לא יכולות להתערב בעיצובה, או ש'לא בשמים' מורה על מרחק המסמל קושי וההוראה היא שהתורה לא קשה ליישום?

שלישית - האם הוראת הקטע היא שמהותה של תורה אינה קשה ליישום, או שהכוונה היא שלמעשה היא לא קשה ליישום אבל אם היה קושי האדם היה נתבע לעמוד בו?

ביחס לשאלה הראשונה, אני בוחר באפשרות השנייה. מעמיד את הפרשה כאומרת היגד כולל על המצוות. ביחס לשאלה השניה, אני בוחר - בהקשר הזה - לראות את הנושא של הקטע קלות מול קושי בקיום המצוות.

השאלה השלישית נגזרת מהשנייה. על פניו, ברור שהוראת הקטע היא שהמצווה אינה קשה לביצוע. בכל זאת, רבים וטובים מהפרשנים בחרו באפשרות השנייה. הנה  - למשל - רש"י, המביא כדרכו את פרשנות החכמים:

 

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

מה מניע להעמיד את הפירוש כך? לא לקבל את מובנו הפשוט?

יש מוסכמה שרובנו שבויים בה - מה שעולה במאמץ הוא ערך רב יותר. אם משהו קורה בקלות, זאת לא חכמה. אבל אם עמל המוביל להישג, אז יש משמעות ופשר. אנחנו מעריכים את מי שמשיג יותר, רץ מהר יותר, קופץ גבוה יותר, מרים משקולת כבדה יותר - הם הזוכים למדליה ולפרס. זה נראה לנו טריוויאלי, נראה שאי אפשר לחשוב אחרת. מי שמרוויח יותר כסף, מוערך יותר ממי שמרוויח פחות. סופר שמוכר יותר ספרים, מוערך יותר מחברו שמוכר פחות. הנורמות האלה חודרות גם לתחום הדת: המתמיד מוערך ממי שלומד פחות, הנזיר ממי שלא גזר על עצמו גדרים וסייגים. אבל, אפשר לחשוב אחרת. נראה לי שהפרשה שלנו מורה על אפשרות שונה.

אפשר לחשוב שתכלית החיים היא זרימה, קלה שוטפת, פשוטה. מי שיודע את סוד החיים, יודע לזרום עם מורכבותם. הוא רץ לשם בריאותו, אבל לא כל כך מהר, קופץ להנאתו לגובה בינוני, מרים משקולת קלה לשם שמירה על כושרו. עובד כפי מידתו ומרוויח כדי לחיות בכבוד ולפרנס את בני ביתו. לא פחות, אבל גם לא יותר. מביא את יצירתו לקהל, אבל מעדיף את האיכות על הכמות.

אפשר להבין, שמגמתה הכללית של התורה היא כזאת. היא לא מתלהבת מהנזירות, לא מעודדת אותה, מגבילה אותה. היא מחפשת את המתאמץ, אלא את הזורם. יש בה מגבלות, אבל - כעדות פרשתנו - הן לא קשות ליישום. הן צובעות את החיים בצבע של זהות, אבל לא יוצרות מרוץ מאומץ. את מה שלא השלימו כתבי הקודש, מלאו אחריהם החכמים. אם כתבי הקודש מורים כי ביום השבת לא יצא איש ממקומו, בונים החכמים הלכות עירובין המאפשרות תנועה. עם כתבי הקודש מורים לא להבעיר אש בשבת וגוזרים על אכילת מאכלים קרים, מאפשרים החכמים להטמין את התבשילים ולאכול אוכל חם. הם מאפשרים להדליק נרות לפני כניסת השבת ולא לשבת בחושך כהוראת פשוטם של כתבי הקודש.

'לא בשמים היא', 'קרוב אליך הדבר'. הסיפור הוא סיפור של זהות ולא של מאמץ. אוסיף דבר שבוודאי לא כל הקוראים יסכימו איתי לגביו. חכמי המשנה בנו את מערכת המצוות מחדש. המצוות על פי החכמים מפורטות יותר מאלה שבכתבי הקודש. במבחן המאמץ, יש בהם איזון חכם. מצד אחד יש תביעות גדולות יותר, מצד שני יש הקלה במקום הצורך. מנקודת מבטי, משנת החכמים עונה על קריטריון הזרימה שמציבה הפרשה שלנו. אלא שזאת היתה רק ראשיתה של הדרמה ההלכתית. את מפעלם של חכמי המשנה, השלימו חכמי התלמוד. אחריהם באו ראשונים ואחרונים. המגמה - כמו בכל מערכת אחרת - היא עוד ועוד פירוט. איש ההלכה העכשווי חי בעולם בו ישנם הרבה יותר פרטים מאשר אלה שהיו בחייו של איש ההלכה המשנאי. בעיני, זאת מגמה לא טובה. היא מגבירה את ציר המאמץ על חשבון ציר הזרימה. נוסיף על כך, שחכמי המשנה הותירה הרבה מאוד הלכות במחלוקת. מה עושה איש ההלכה בעומדו בפני המחלוקת? יש יאמרו כי הוא הולך אל הרב שיפסוק לו, יש אומרים כי הוא בוחר בין האפשרויות. בעולם התלמוד ובהמשך דרכה של התורה וההלכה, נסגרו המרחבים הפתוחים האלה. נפסקה ההלכה ונשמטה הדעה הדחויה.

אני חי את חיי כאיש הלכה. בחרתי בדרך הזאת, ואני שלם איתה. אבל הבית בו גדלתי - בית ההורים ובית הסבים - היא בית של זרימה הלכתית. חוויית קיום התורה היתה חוויית צביעת החיים בצבעי העיתים ובגווני המעשים, לא חוויית מגבלה ואיסור. בחלומי, כך צריכה להיראות ההלכה, של איש ההלכה האורתודכסי. לשם כך צריך להגביר את ציר הזרימה, ולהגביל את ציר המאמץ. המצווה באה לצור צורה לחיים, לצבוע אותם בצבעי זהות יחודיים. 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה' הורה רבי סעדיה גאון. והצבעים לא כובלים את הישות, אלא להפך - משחררים אותה להיות היא עצמה. כמו שכותב פרננדו פסואה:

 

עובר על פני פרפר,

ולראשונה ביקום אני שם לב,

שלפרפרים אין לא צבע ולא תנועה,

כמו שלפרחים אין לא בושם ולא צבע,

הצבע הוא זה שיש לו צבע על כנפי הפרפר,

בתנועת הפרפר התנועה היא המתנועעת,

הבושם הוא זה שיש לו בושם כבושם הפרח.

הפרפר הוא רק פרפר

והפרח רק פרח.

 

לא להתאמץ להיות מה שאנחנו לא, פרפר יהיה רק פרפר, פרח רק פרח ואדם רק אדם. והצבעים והצלילים והמצוות והחגים והשבתות - מרפרפים ממעל ומקנים לו את זהותו.

11.09.2020

1. המצווה היא : "ואהבת לרעך כמוך" (משה אהרון )

המצווה היא הדבר הכי קרוב לאדם ו"מאד".
ואין "מאד" אלא אדם.
וכמו גם הדבר הכי קרוב לאדם הוא האדם.
הנה כי כן המצווה היא - מצוות ואהבת לרעך כמוך.
גם אם מי סבור אחרת מדיניות גאולית זורמת.
מחייבת לשוב ולהינעל ודווקא על כיוון זה.
על מנת שנמלא את חלקינו ותפקידני בקידום הגאולה
שלסוף מימלא יתברר גם כי הקב"ה לא היה ואינו זקוק לדבר.
וודאי לא פולחנים של רמה אלילית .
וכי מימלא כל המצוות נועדו :
שנהיה אדם לאדם - אדם.
שלא בכדי גם נאמר : "כי זה כל האדם".........
כל מפעל הבריאה נועד לאדם וכך גם כל מצוות התורה .....

דווח על תגובה לא ראויה
11.09.2020

2. כי זה כל האדם (משה אהרון )

שני צדדים למטבע:
===================.
לא די שהאדם יאהב ויקבל עצמו לקיים : "כמוך" .
אלא עליו להמשיך ולקיים גם :"ואהבת לרעך ".
תחילה וראש לכל :
אהבת עצמך לקיים : "כמוך".
ואחר כך חלילה - לא לעצור.
להמשיך לממש את ה -" כמוך"
: ב - "ואהבת לרעך כמוך".
שרק מתוך אהבת ה"כמוך" שלך
ושל הריע
מתעוררת גם לכלל הממשות
האבהב היותר מאתגרת של :
אהבת ה'.
וכך גם כמו מאליה מתעורר גם
אהבת האב - אבינו שבשמיים
,כשכל בניו אוהבים
זה לזה הוא מצטרף מיד
לשמחה
משה אהרון

דווח על תגובה לא ראויה
19.09.2020

3. נהדר (אורטל)

אהבתי לקרוא את פרשת השבוע דרך עיניך. המילים מעצימות, מחבקות וחזקות, ואין בעיניי דבר ראוי יותר לעשות. חג שמח.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עטרות צילום: Yonatan Sindel/Flash90

חברי כנסת במכתב לראש הממשלה: אשר את הבניה בעטרות

קרא עוד