יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל, נרצח בידי אדם, שנחזה להיות שומר מצוות, התיימר לשאת שם שמים על פיו ולייצג את תורת ישראל, אך הביא לחילול השם הגדול ולביזויו. יום הזיכרון השנתי לראש הממשלה, ראוי לשמש תזכורת למתח הגבוה שבין ברכת ריבוי הדעות לבין הסכנה שטמונה במחלוקת. לא אחת, ראשיתה לשם שמים ולמען מטרה נעלה, אך סופה שנאה, ניכור וחוסר סובלנות לשמוע דעות אחרות, במיוחד כשהן כואבות ובלתי צודקות.
מחד גיסא, הכל מעלים על נס את ריבוי הדעות, מנופפים בסיסמה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ומצביעים על שפעת המחלוקות שניבטת אלינו מתוך מקורות חז"ל. מאידך גיסא, עיון במקורות מגלה לא מעט תופעות של גילויי אי סובלנות מובהקים, שעשויים לערער את התמונה האידילית שמנסים לעתים לשוות לתולדות ימי ישראל. למן ניסיונו של יהושע להשתיק את "אלדד ומידד" המתנבאים במחנה, וקריאתו "אדוני משה כלאם!", עבור דרך נידויים של עקביא בן מהללאל ושל רבי אליעזר "השמותי", ועד מחלוקת החסידים והמתנגדים בדורות האחרונים (כמובן, לכל אחת ממחלוקות אלה ניתנו סיבות ותירוצים, המבקשים להכשירן ולהצדיקן, אך התמונה העובדתית בעינה עומדת). לצד הדיבורים היפים בשבח הפלורליזם וריבוי הדעות רצופים תולדות ישראל מחלוקות ושנאות שהביאו עלינו חורבן ואסון.
סיפור מעשה מגדל בבל, הנקרא בסמוך למועד יום הזיכרון ליצחק רבין משקף את מורכבותה של סוגיית ריבוי הדעות בעולמה של תורת ישראל. המקרא מודיענו שכל הארץ הייתה "שפה אחת ודברים אחדים". הקורא משפט זה לעצמו עשוי לראות ברכה באחידות ובאחדות זו, אך המקרא מודיענו שאחריתה רע ומר (בראשית יא, א-ט). פרשני המקרא לדורותיהם נתחבטו בשאלת חומרת חטאם של אנשי דור זה, המכונה בספרות חז"ל "דור הַפְּלַגָּה", שהביא עליהם עונש כה קשה של הגליה לארבע כנפות הארץ, והציעו פירושים שונים לדבר. מפשט המקראות עולה שהיות כל הארץ "שפה אחת" ו"דברים אחדים" הוא חטא, ולכן נענשו בפיזור "על פני כל הארץ" ובבלבול הלשונות, כדי שייאלצו לדבר כל אחד בשפתו שלו, אלא שעדיין לא נתברר מה חטא יש ב"דברים אחדים" וב"שפה אחת"?
בפירושו למקרא, "העמק דבר", מציע הנצי"ב מוולוזין פירוש מקורי ומופלא לפרשה זו. לדעתו, אִם "כל הארץ" מדברת "שפה אחת" ו"דברים אחדים", יש סכנה לשלילת חופש הדעה והביטוי, ואין לך חטא חמור מזה. והוא מסביר גם את חשש בני אותו הדור, "פן נפוץ על פני כל הארץ": "יש להבין מה חששו אם יֵצְאוּ כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך ל"דברים אחדים" שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שוות, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יֵצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מ"דברים אחדים" שביניהם, היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו "דברים אחדים" שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם". לפי זה, מסביר הנצי"ב, מובן גם מה טעם לא פירשה תורה מה היו אותם "דברים", שהרי לא תוכנם הוא הפסול אלא היותם "אחדים", מונוליטיים, אחידים, ללא מתן אפשרות להשמעת דעה אחרת.
הווי אומר: פסילת ה"אחר" רק משום שהוא חושב אחרת פסולה היא בתכלית, וסופה להביא לידי רצח. דברים דומים כתב הנצי"ב גם בפתיחת פירושו לבראשית: "בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם".
על דרך זו, מסביר הנצי"ב - שחווה על בשרו את רדיפת שלטון הצאר - מדוע נבנה המגדל כך שיהא ראשו בשמיים: "לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם... ונעשה לנו שם - אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר". ה"אח הגדול", רואה אפוא הכל, עינו צופיה ממרומי המגדל ואנשיו, אנשי הנקוו"ד והקג"ב מוכנים לפעולה, להעניש כל מי שיביע דעה שונה, אחרת.
בדרך כלל נוטים לראות את מוקד החטא ברצון לבנות מגדל ש"ראשו בשמים", לכבוש אותם ולמרוד ביוצרם. אך אפשר שמוקד החטא אינו רק בהגבהת המעוף אלא לא פחות בהתנתקות מן הקרקע. היושב בראש המגדל, כיושב על האולימפוס, מנותק מהמציאות ומבני האדם. עיניו אינן רואות בצערם, ואוזניו אטומות לשווע זעקתם. יתר על כן: בהתנתקותו מחיי המעשה אין הוא מסוגל לתקן את העולם ולהנהיגו (על דרך זו, מפליא הנצי"ב לפרש מדוע מתוארת יוזמת העלייה הראשונה לארץ דווקא כיוזמת תרח, "ויקח תרח", ולא כיוזמת אברהם, "שהיה אברהם שקוע ברעיונות אלוקיות או חכמות" - ראשו היה בשמים - "ולא היה יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו"!).
יתר על כן: אנשי דור הפלגה ביקשו ל"עשות להם שם". את מיטב כזביהם ומחשבתם הרעה אמרו "בשם ה " ("התורה אומרת"), והתיימרו להציג עצמם כמי ש"ראשם בשמים", כמייצגי הקב"ה ושלוחיו עלי אדמות. בכוח זה, ביקשו לעשות מעשי נבלה, תוך השתקת כל קול ביקורת. בתיאור הארוך שהקדישה התורה למעשה זה, מבקשת היא ללמדנו לקח חשוב: "עשו סייג לתורה!". אל תשתמשו בשם התורה להצדקת כל מעשה נבלה, שאם תעשו כן תביאו לחילול שמו הגדול, הקדוש והנורא.