אמונתו של נח

"ויבא נח... אל התיבה מפני מי המבול" (ז', ז'). פרש"י: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים"...
הקושי מובן: הרי אפילו לדורשין לגנאי, מכל מקום לא נחשד נח בחסרון אמונה, ולא כל שכן לדורשין לשבח. ואיך העידה עליו תורה שהיה "צדיק תמים" - והוא "מאמין ואינו מאמין" ח"ו?
ונראה לומר, שיש שני מיני אמונה:
א. אמונה שהוא כן, כמו שהעד מעיד, או כמו שהמגיד מספר וכיוצא בזה. וזה ברור, שאם המגיד הוא נאמן - מה יש להסתפק בהגדתו? וכל שכן אם הקב"ה הוא המגיד - מי לא יאמין בזה, ואפילו פחותי ערך ולאו דווקא צדיק.
ב. יש אמונה שהיא עצמה הגורמת להגשמתה. למשל, אדם מאמין שבעזרת ה' יצליח. אמונה זו היא לפעמים הגורם המכריע להצלחתו. וכן חולה ר"ל, אם מאמין הוא שיתרפא - יש לו תקוה, ואם לאו - ר"ל אין לו הצלה. וגם בין אדם לחברו יש אמונה כזאת, כגון, הרב המאמין בתלמידיו - אמונתו זאת מעודדת את התלמיד למלא את התקוות התלויות בו; אבל אם אין הרב מאמין - עלול הדבר להשפיע על התלמיד שלא יצליח, וכיו"ב אדם בחברו וכו'.

והנה כשאמר הקב"ה לנח שהוא עומד להביא מבול על כי השחית כל בשר את דרכו, הרי נח, שאיש צדיק היה, האמין ברחמי שמים שהם מרובין, והאמין בניצוץ הרוחני שבנשמת האדם, שאע"פ שהשחיתו - עדיין יתכן שיחזרו בתשובה, והלא תשובה נבראה לפני ששת ימי בראשית, אלמלא האמין נח בכוחה של תשובה, אלמלא ציפה לביטול הגזירה - כי אז ודאי שלא היה ראוי להנצל מפני מי המבול. אדרבה, זאת היתה צדקתו של נח, שלענין המבול הי' מקטני אמנה - ורש"י מפרש: "מאמין ואינו מאמין שיבא המבול" - דווקא לענין שיבוא המבול לא היה מאמין, והיינו משום שהאמין בכח התשובה עד הרגע האחרון, כשכבר דחקוהו המים.
(מתוך ספר דורש לציון)