חלף שבוע שלם מאז עמדנו למרגלות הר סיני, שומעים את הקב"ה מדבר בכבודו ובעצמו מתוך הענן, והנה אנחנו ניגשים לקריאת פרשה שכולה פרטי פרטים של הלכות, ברובן ממוניות, של עבד ושומר, מזיק וחובל. בל נחשוב שמעמד ההר חלף לו. סוף הפרשה מזכיר לנו היטב כי עדיין עומדים אנו למרגלות ההר וחווים את מעמד הר סיני. משה מוריד את דברי הברית ומספרם לבני ישראל, ואלה מעלים זבחים. ברית סיני עדיין מתרחשת.
אלא שחיבור זה שבין פרשיות יתרו ומשפטים מעורר אי נוחות מסוימת. מה למעמד הר סיני ולדיני עבד ושומר? האם הללו ראויים להיות הדברים שיחרתו לעד כברית סיני?
פתח בעוברי עבירה
אך התמיהה לא מסתימת בכך. יושם לב באיזה דין פתח הקב"ה את תורת המשפטים. בעשרת הדברות שמע כל העם כי "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", והנה הדין הראשון עוסק באותו אדם מעם ישראל שביטל את חירותו, נמכר לעבדות ואף רוצה להישאר לעבוד בבית אדניו לעולם. האם בכך אין מימד של 'אלהים אחרים'?! ועוד, הרי בהמשך הדברות שמע העם את האיסורים "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". ומיהו אותו עבד אם לא אותו אדם שגנב ועתה נמכר בגנבתו, ומיהו אותו אדם שקנה אותו אם לא אותו אחד שתאב וחומד משרתים ושמשים? האם באלה ראוי לפתוח את דיני המשפטים, עם הללו שעברו על הדברות המפורשות ששמעו זה כעת?
ייתכן וכאן טמון סודה של פרשת משפטים כולה. הבדל גדול קיים בין מעמד עשר הדברות בו שמע העם את הקב"ה מדבר עמו ובין תורת המשפטים. בעשר הדברות עמד כל העם מרחוק. הקול הא-להי יצא לאוויר העולם, הרעיד אשיות תבל, והתקבל בחרדה באזני כל מי ששמע אותו. העם נבהל מעוצמת המאורע ולא רק מפני הקולות והברקים. עצמת התביעה הא-להית היא זו שהחרידה אותו. הרי עם עבדים הוא זה. עד לפני שלושה חדשים השתעבד במצרים, שם טושטשה אישיותו וניטלה בחירתו. ועתה, מגיע א-להים ותובע מכל אחד דרישות מוסריות גבוהות כאנשים בני חורין. "לא תגנוב", "לא תחמוד" - אתה שחיית במשך שנים במשטר עבדות בו המפתח להישרדות היתה הדאגה לקיום העצמי נדרש כעת לכבד את עולמו של הזולת ולא לחמוד את מה שיש לו.
דרישה מחרידה מאדם שהורגל בעבדות.
המטרה בביטול
בשל כך באה פרשת משפטים בה משה מצווה לשים את הדינים "לפניהם" - כשולחן ערוך הפרוש בפני כל אחד ואחד. כאן אין הקב"ה מתגלה ממרום כבודו אלא יורד אל המציאות האפורה והיומיומית, בה יש גנבים ויש מתאווים ויש עבדים; מציאות בה ישנם עוברי עבירה שאינם מסוגלים לעמוד במחויבות הגדולה בשמיעת הקול הא-להי ועדיין רוח עבדות מצרים מפעמת בהם. כדי לתקנם ולעזור להם לעלות בשלבי המוסר יורד כביכול הקב"ה אליהם ומלמדם משפטים שירוממו אותם.
כך מצווה תחילה הקב"ה להגביל את העבדות לשש שנים בלבד. בהחלט חידוש מרעיש בזמן הקדום בו עבד היה משועבד לכל חייו לאדונו, נטול מעמד וזכויות. הכוונה בכך ברורה - ביטול מוסד העבדות והפיכתו למעין פועל הנשכר לטווח רחוק. אמנם עתה אין יכול הקב"ה לומר זאת לעם ישראל מפורשות, אבל בספר דברים, לאחר ארבעים שנות חינוך במדבר הוא יגלה זאת (טו, יח): "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". לאמר: לא עבד הוא אחיך העברי לך אלא שכיר שעבד אצלך לתקופת מה.
בפרשת משפטים הוא יאמר אף "כי תקנה עבד", מלים המתארות אדם קלוקל, התאב לעבדים וחפץ בקנייתם. בספר דברים, לעומת זאת, הוא כבר ידבר מפורשות על מקרה של "כי ימכר לך אחיך" (שם, יב), כביכול נגד רצונו של אדם. ושוב, לא יקרא כאן בשם עבד כי אם 'אחיך', הדומה לך במעמד ובייחוס.
ולבסוף, אם בפרשת משפטים נגזר על העבד לצאת בבדידות וריקנות "אם בגפו יבא בגפו יצא", בספר דברים תופיע מצוות הענקה (שם, יג-יד): "לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך...". אין עוד האדם מישראל רשאי להסיר אחריות מאחיו לאחר ששהה בביתו שש שנים. עליו לדאוג למלא את מחסורו כדי שיהיה לו הבסיס האיתן להצלחה בחייו העצמאיים שעתה נפתחים בפניו.
שינוי מהיומיום
כך, באמצעות דינים ומשפטים, הפונים אל חייו היומיומיים ויחסיו החברתיים של דור יוצאי מצרים, השרישה התורה את ערכיה שבפרשת יתרו הכבידו על האוזן והבהילו את הלב. עם ישראל עבר סדרת חינוך באמצעותם במהלך ארבעים שנות נדודיו במדבר עד שלבסוף הגיע למצב שלא ידע עוד עבדות מהי ולא הפריד בין מעמדותיו. זהו עניינה של פרשת משפטים כולה; דיני עבד עברי הם רק דוגמה אחת לכך.
(מבוסס על 'הגיונות מקרא' מאת ישראל אלדד, ירושלים 1972, עמ' 119-116)