בסוף פרשת משפטים מופיעה סדרת פסוקים שמחייבת הסברים מעמיקים. הכתוב אומר כך (שמות כד, ג-ז):
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
התיאור של תהליך הלמידה של דברי התורה, עם ירידת משה מההר, מורכב ומלא משמעויות סמליות. תחילה, מגלה לנו התורה, ירד משה ודיבר עם העם. במעמד זה הוא מסר להם את כל דברי ה (במשמע מה שקראנו בפרשת יתרו) ואת המשפטים (במשמע פרשת משפטים). העם הביע הסכמה והתחייבות לבצע את מצוות ה. לאחר מכן משה כתב את הדברים, ולמחרת בנה מזבח ושתים עשרה מצבות. רק אחרי ההקרבה במזבח, וחציית דם הפרים, לקח משה את ספר הברית והקריא אותו באזני העם. או אז הגיב העם בצורה שונה מזו שאפיינה את תגובתם קודם לכן, הם אמרו נעשה ונשמע. הוסיפו שמיעה על העשייה. לכאורה שמיעה זו מיותרת, הרי עד לרגע זה הם כבר שמעו את דבר ה ישירות מפי משה, ואף ראו אותו כותב את הדברים על ספר. דווקא בפעם הראשונה, אחרי ששמעו את הדברים, לא ראו צורך להוסיף את השמיעה, ואילו עתה נזכרו גם לשמוע?
שאלה נוספת שעולה מתוך הכתובים היא מהו ספר הברית המדובר, ומה טיבו. בנושא זה נחלקו רבותינו הראשונים. רש"י, כתב שספר הברית הוא ספר הכולל את כל התורה עד למעמד זה, הווה אומר ספר בראשית ומחציתו של ספר שמות. לפי הסברו אכן יש מקום לשני מעמדות פומביים של חשיפת דבר ה. בפעם הראשונה, כאשר ירד משה, דיבר עימם דברים מאוד מוגדרים (רש"י כותב על פס ג שדברי ה הם הפרישה וההגבלה מההר, ומשפטיו הם שבע מצוות בני נח, איסור שבת, כיבוד אב ואם ופרה אדומה - הדינים שנמסרו במרה. זאת לשיטתו שמדובר במעמד שהיה לפני מתן עשרת הדברות, שהרי לדעתו אין מוקדם ומאוחר בתורה). לעומת זאת, בפעם השניה, כאשר הקריא להם משה את ספר הברית, הוא כבר העניק להם חטיבה משמעותית מתוך התורה כולה.
רמב"ן, לעומת זאת, מתאר תהליך אחר לגמרי. לדעתו, משה רבינו ירד אחרי ששמע את עשרת הדברות, ואחרי שהעם שמע את שתי הדברות הראשונות. במעמד זה מסר להם משה את שאר הדברות, וקיבת את "הסכמתם" להמשיך בתהליך קבלת התורה. או אז נקרא שנית למעלה, שם נמסרו לו שאר מצוות ה, תורותיו ומשפטיו. מכאן נבין לשיטתו עד כמה יש יתרון חשוב באמירה "נעשה ונשמע" שנאמרה בפעם השניה. שכן אמירה זו מתייחסת לא רק למה ששמעו עד כה, אלא גם לכל מצוות ה שייאמרו בעתיד, ושאותן טרם שמעו.
למעשה, עמדות אלה מופיעות בצורה מתומצתת יותר כבר במכילתא דר ישמעאל. המכילתא אומרת כך (מסכתא דבחדש פרשה ג):
" ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם. אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. רבי יוסי בר יהודה אומר, מתחלת בראשית ועד כאן; רבי אומר, מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן. ר ישמעאל אומר, בתחלת הענין מה הוא אומר, ושבתה הארץ שבת לה - שש שנים תזרע שדך וגו , שמטים ויובלות ברכות וקללות; בסוף הענין מה הוא אומר, אלה החוקים והמשפטים והתורות. אמרו מקבלין אנו עלינו, כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם, שנ ויקח משה את הדם ויזרק על העם. אמר להם, הרי אתם קשורים ענובים תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן".
דעתו של ר ישמעאל (שמייצגהּ מקרב הפרשנים הוא החזקוני) היא שבמעמד נשגב זה הקריא משה רבינו דווקא את הקללות שכתובות בתוכחה. אחרי ההסכמה לקללות אלה קיבלו על עצמם עם ישראל את התורה, וממילא מדובר בדרך חד-סטרית.
תהא זהותו של ספר הברית אשר תהא, המפגש של עם ישראל עם דברי התורה, מוכנותם לקבלה ולהתחייב לדיניה הם הרגעים המכוננים שלנו כאומה. ברגעים אלה, שהתורה ממחישה את מורכבותם וחשיבותם הטקסית, נתקבלה תורת ישראל כתעודת הזהות של כל יהודי באשר הוא, ועם ישראל החל את דרכו הארוכה למימוש ייעודו הרוחני, כממלכת כהנים וגוי קדוש.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"