בשבת זו, מלבד פרשת השבוע הרגילה, אנו נוסיף לקרוא עוד פרשה בבית הכנסת. במשך 4 שבתות בחודש הקרוב, נוסיף לקרוא עוד פרשה בקריאת התורה. הפרשה אותה נקרא השבת, נקראת פרשת שקלים. מהם השקלים עליהם אנו קוראים? מדוע דוקא עכשיו קוראים עליהם?
מצות השקלים שייכת לזמן, בו העם היהודי חי את חייו בצורה הנורמלית והטבעית שלו. כאשר רובו של העם היהודי חי בארץ ישראל, ובית המקדש היה בנוי. בית המקדש, היה תופס מקום מרכזי מאד בחיי היהודים. חגיגות החגים היהודיים שאנו מכירים כיום, היו שונות לגמרי באותו זמן. כל העם היהודי היה מקיים את מצות העליה לרגל, ועולה לחגוג את החגים בבית המקדש שבירושלים. בית המקדש היה ליבו של העם היהודי, ושם נעשתה עבודת האלוקים כהלכתה. הכהנים היו שלוחי העם לעבוד את עבודת הקודש, וכל יהודי כיוון את ליבו בתפילתו לבית ה'.
כל יהודי היה רוצה להיות שותף, לעבודה הנעשית בבית המקדש. בכל יום היו מוקרבים קרבנות עבור כלל העם היהודי, וכל אחד רצה לדעת שאכן גם לו יש חלק וזכות בזה.
לשם כך נועדה, מצות מחצית השקל. התורה שיערה, מהם ההוצאות הצפויות בבית המקדש למשך שנה שלמה. ההוצאות כוללות למשל: קניית הקורבנות, תחזוקה שוטפת של הבנין, תיקון ותחזוקת חומות ירושלים, תחזוקה של רחובות העיר, ושמירה על החומות (משנה שקלים פרק ד').
כדי לשתף את כל היהודים בעבודת המקדש, נתן כל יהודי פעם בשנה מחצית השקל לגזברי המקדש. בזמן משה, המטבעות היו עשויות מכסף צרוף ואמיתי. מחצית השקל של ימי משה רבינו, היתה שוה בערכי ימינו למשקל 9.6 גרם כסף צרוף. סכום זה, כשהגיע מכל יהודי העולם, כיסה בימיהם את כל ההוצאות. מחיר הכסף היה אז גבוה, ועלויות האחזקה בעולם כולו היו אז יחסית נמוכות. היום, כשמחיר הכסף ירד, שוה מטבע זה מעט מאד ־ כדולר וחצי ארה"ב בלבד. כאשר היו תקופות שהסכום הזה לא הספיק, העלו היהודים את תרומתם לשיעור מחצית מטבע גדולה יותר (נחמיה י, לג ובמשנה שקלים ב, ד).
הלכה מיוחדת במצות מחצית השקל היא, שכל אחד נותן את אותו סכום בדיוק. העשיר לא יכול לתת יותר, והעני לא יתן פחות. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל, טו).הרעיון בהלכה זו הוא, שכולם שותפים במידה שוה בעבודת המקדש. אין אחד ששותף יותר ואחד ששותף פחות. בעיני הקב"ה, העשיר לא שוה יותר מעני. כל יהודי, באשר הוא, הוא שותף שוה ומלא לעבודת ה'.
בגמרא (יומא סה:) למדו, שיש חודש אחד שבו חובה להביא קורבנות מהתרומה החדשה. חודש זה, הוא חודש ניסן. בראש חודש ניסן, חובה עלינו לסיים ולסגור את חשבונות השנה שעברה. במה שנשאר מכספי השנה שעברה, משתמשים בעיקר לשיפוץ הבנין וכליו, ולפארו יותר (שקלים ד, ד). כעת עלינו להתחיל לקנות, ולהפעיל את הבית מהתרומה החדשה. לכן, הזמן שבו נותנים ישראל את מחצית השקל, היה תמיד בחודש שלפני כן ־ חודש אדר. החל מראש חודש אדר היו יושבים גזברי המקדש, ומקבלים מכל ישראל את תרומתם השנתית הקבועה למקדש. כמו תמיד, כשמדובר בתרומה כספית, היה צריך לעורר את הציבור ולהזכיר את המצוה. לכן, בשבת האחרונה שלפני ראש חודש אדר, היו מזכירים בבתי הכנסת את המצוה. לשם כך מוסיפים לקרוא בתורה מלבד הפרשה הרגילה, את פרשת השקלים. בפרשה זו ציותה אותנו התורה, לתת את תרומת מחצית השקל למקדש. זוהי המצוה אותה נקיים גם אנו, בשבת הקרובה.
לצערינו הרב, עדיין המקדש אינו בנוי ואיננו יכולים לתרום ולהשתתף ולקחת חלק בעבודתו. גם היום, נוהגים לעשות "זכר למחצית השקל", ולתת סכום דומה לאחזקת בית כנסת או לעניים. כמובן שכל זה, מחוץ להוצאות הצדקה הרגילות שכל יהודי צריך לתת.
בפרשת השקלים שבתורה, נזכרת 3 פעמים המילה "תרומה". רש"י (שמות ל, טו) מסביר, שבימי משה התנדבו העם 3 פעמים לצורך בניית המשכן. היתה זו השנה הראשונה בה הוקם משכן, ומלבד ההוצאות השוטפות היו צריכים גם את ההשקעה הראשונית הגדולה לצורך הבנין עצמו. מכאן, צמח עוד מנהג בימינו. יש הנותנים 3 פעמים מחצית מהמטבע הנהוגה באותה מדינה, היינו 3 פעמים חצי ריאל בברזיל או חצי שקל בישראל (שו"ע או"ח תרצד, א). 3 הפעמים, הם כנגד 3 התרומות שנזכרו בתורה. המהדרין נותנים מלבד זה גם את ערך מחצית השקל שבימי משה, היינו שווי 9.6 גרם כסף. אנו מתפללים ומקוים שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה לקיים מצוה זו, עוד השנה, כהלכתה וכדינה.
שבת שלום