פרשת מצורע עוסקת בנגעים הפוגעים באדם ובביתו. לרוב אנו מתקשים בהבנתה של הפרשה ובמציאת משמעותה לחיינו. חז"ל ראו בפרשת נגעים בכלל ובפרשת המצורע בפרט, פרשה המתארת עונשים הבאים על האדם על מעשים חמורים. "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" (ערכין דף טז.). במיוחד למדו חז"ל שהצרעת היא עונש הבא על האדם בעקבות הוצאת לשון הרע. "א"ר פדת ברית כרותה להקב"ה בעולם כל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת. מנין? ממה שקראו בענין וזאת תורת המצורע. אל תקרי המצורע אלא המוציא שם רע" (תנחומא, מצורע סימן א). נראה שחז"ל ראו בעונש הצרעת מעין חשיפה פומבית של החטאים הנסתרים של האדם. הוא מספר את לשון הרע בשקט ותוך הסתודדות עם אנשים והנה הצרעת חושפת את האדם כלפי חוץ ומגלה את חרפתו.
עם זאת מתעוררת כאן שאלה פסיכולוגית מעניינת: מהי המוטיבציה המביאה את האדם לחטוא בחטא לשון הרע? מה תועלת תצמח לו מדברים בגנותם של אחרים?. התנהגויות אנושיות הקשורות לתאוות יצריות כגון חטאי העריות, או חטאים הקשורים לתאוות הבצע כגון גניבה או גזל, ניתנים, לכאורה, להבנה. אולם מה המניע הרגשי ללשון הרע?
כידוע, זיגמונד פרויד, העמיד את תורתו על התפיסה שהדחף המיני, או דחף החיים, הוא המניע המרכזי בחיי האדם. אחת מתלמידותיו החשובות, יהודיה ממוצא הונגרי, מלאני קליין, הוסיפה ממד נוסף שהיא ראתה בו מניע מרכזי להבנת התנהגות האדם. היא טענה, שהאדם מונע במידה רבה על ידי "צרות עין" (Envy). זהו סוג קשה של קינאה שבה האדם מתקשה לשאת את העובדה שלמישהו אחר יש משהו טוב ויקר שאין לו עצמו. אין הם מתחרים בהכרח, אולם קשה לאדם לשאת בכך שמישהו הקרוב אליו מצליח, והוא חש רגש עמוק של כאב. "קשה כשאול קינאה" (שה"ש ח,ה) אומר הכתוב והוא מתאר את הכאב הרגשי הבלתי נסבל של המקנא.
האומר לשון הרע על הזולת מונע כנראה על ידי אותה "צרות עין". הוא מתקשה לשאת את הרגש המכאיב של קנאתו ומבטא אותו בדיבור על חסרונותיו של ידידו המצליח. מרים אחות משה ואהרון, זכתה לגדולה אולם לא יכלה לשאת את גדולתו של משה והיא מדברת על "האשה הכשית" שלקח משה (במדבר יב,א) ומיד אחר כך "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת" (במדבר יב, י).
הצרעת היא מעין תגובה גופנית לרגש קשה ובלתי נסבל המוסתר בתוכנו. רגש זה של "צרות העין" הוא אחד הרגשות היותר מודחקים שישנם בלב האדם. בעולמנו שבו המודעות לחלקים היצריים גדולה מבעבר, עדיין "צרות העין" נסתרת. היא מסתתרת מאחורי נימוקים הגיוניים וציבוריים כביכול. מרים מדברת על האישה הכושית, הלא מתאימה למנהיג של העם. הקנאה המכאיבה כנראה מודחקת מן המודעות העצמית. אולם הצרעת היא הביטוי הגופני, הפסיכוסומטי, אם נשתמש במונח מודרני, של הרגש המודחק. הצרעת, מזכירה אם כן בשמה, לא רק את המוציא שם רע, אלא את "צרות העין" הרגשית שהיא המקור ללשון הרע. תמיכה מסוימת ברעיון זה יש בדברי התלמוד: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין (ערכין טז.).
** ד"ר טוביה פרי הינו פסיכולוג קליני בבי"ח "הדסה" וראש החוג לחינוך במכללת הרצוג