הפרק מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר פותח בגוף שלישי: "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". ברם, בהמשך הפרק הוא עובר לגוף שני: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". סיבת הדברים נראית מובנת מאליה. בחלקו הראשון, בו נעשה השימוש בגוף השלישי, מדובר בקרבת אלוקים הנובעת במציאות בו טוב ונוח לאדם, והוא משול לצאן המצוי בנאות דשא ומתנהל על מי מנוחות. החלק השני עוסק בהליכה גיא צלמוות . דווקא שם חש אדם קרבת אלוקים גדולה ועמוקה יותר.
זו תופעה ידועה - כשרע לאדם הוא פונה אל ריבונו של עולם. בעת צרה גדולה הופך אדם למאמין, כיוון שהוא זקוק למשענת אליה יוכל לפנות. לעומת זאת, כשטוב לו הוא נוטה לשכוח מהיכן נובע טוב זה ומה מקורו. הוא מייחס את הצלחותיו לעצמו, ולעיתים מזומנות הוא מתרשל מלומר תודה לריבונו של עולם.
ואילו האמת האמונית מצויה דווקא באמירת התודה. אמירה זו מזכירה לאדם כי הקשר עם ריבונו של עולם אינו רק כאל מקור לפתרון בעיותיו, כי אם הוא נטוע בייחוס ההצלחות כולן לריבונו של עולם. על כן, מתייחדת ההלכה דווקא בתשומת לב מיוחדת להודאה. דוגמה בולטת לדבר היא ברכת המזון: ברוב מוחלט של הדתות הברכה העיקרית מצויה לפני האוכל, בה מודה האדם הרעב לאלוהיו על כך שנתן לו לחם לאכול. לעומת זאת, בתורת ד' הברכה מדאורייתא היא דווקא ברכת המזון - זו הברכה שלאחריה, אותה מררך האדם השבע, שאינו שוכח את אלוקיו בשעה שטוב לו, כי אם מודה לו לא רק על האוכל כי אם גם על הארץ והתורה והברית.
דוגמה נוספת לדבר מצויה במשקל הגדול של אמירת שירה לאחר ניצחון במלחמה. חזקיהו המלך היה מועמד להיות משיח, אולם תקווה זו לא התממשה שכן הוא לא אמר שירה. אמירת השירה בתום המלחמה שבה ומייחסת את הניצחון הגדול במלחמה לריבונו של עולם. לפני מלחמה או בשעה שהיא מתרחשת אין צורך להזכיר לאדם לפנות לאלוקיו, שכן חפץ החיים והחשש מפני הבאות גורם כמעט לכל אדם להתפלל. לעומת זאת, בתום המלחמה אנו מוצאים בפעמים רבות את הגיבור המייחס את הניצחון לעצמו, ומתעלם מכל התהליך הניסי והפלאי שהביא אותו לניצחון זה. על כן מדגישה התורה את שירת הים בתום המלחמה, ומאז הפכה שירה זו להיות אבן בוחן לדביקות האדם באלוקיו ולזכירת שם ד'.
לקראת הפסקת שאלת הגשמים ועם בוא הקיץ אף אנו קרואים להודות לריבונו של עולם על שנת הגשם הנדיב שהרעיף ד' עלינו. בשנים קודמות צמנו והתפללנו על הגשמים, ולב כולם התמלא בחששות גדולות מפני הבצורת וחוסר הגשם. אין אנו יודעים מדוע, ובמה זכינו למתנת שמיים זו, אולם שערי שמים נפתחו וגשמי ברכה הציפו הן את השדות והן את מאגרי המים. אותה אנרגיה רוחנית ומוסרית שהופנתה לבקשת הגשמים צריכה להיות מופנית גם אל התודה עליהם. אנו מודים לריבונו של עולם שחנן אותנו בשנה ברוכה זו, ובלל עם כל המציאות הבעייתית - הכלכלית והביטחונית - שאנו שרויים בתוכה גם שמחה ושפע של טוב.
הודאה זו אינה אמירה גרידא. משורר ספר תהילים אמר בשעת ההודיה "נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו". תשלום הנדר לקב"ה הוא הליכה בדרכיו, והפיכת עצמנו לנדיבים ומרעיפים ברכה על הסובב אותנו. כשם שזכינו לשנת גשמים מבורכת גם אנו עצמנו יכולים להיות מברכים - טוב עין הוא יבורך. קניית העין הטובה והמאירה, עשיית טוב ללא גבולות, הכרת הטוב למי שגמל עמנו טובה, וקניית המידות הטובות שהגשם היורד מעניק לנו - כל אלה הם עולם ההודאה הגדולה על שנה מבורכת זו, הכוללת בתוכה גם תפילה כי שפע זה ימשיך להיות מוענק לנו, וישחרר אותנו מהמצוקה הקשה של הבצורת.