פנינים לפרשות מטות-מסעי

הבטחות של ערב בחירות
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה ה'"
בידוע, שכל המצוות נאמרו תחילה לראשי העם, לפני שהובאו לכלל ישראל. אם כן, מה טעם מצאה התורה לכתוב דווקא כאן, שדברי משה נאמרו אל "ראשי המטות"?. בעל ה"חת"ם סופר" (רבי משה סופר) הסביר זאת בכך, ש"ראשי המטות"- המנהיגים, פעמים הרבה מבטיחים להמוני העם הבטחות מכאן ועד הודעה חדשה, חלקם אפילו מוכנים להישבע או לחתום על כך שיקיימו זאת, אך בסופו של דבר, לא רק שאינם מקיימים את שהבטיחו, אלא פעמים הרבה שאף פועלים בניגוד מוחלט להתחייבויותיהם. לכן קוראת כאן התורה, במיוחד אל המנהיגים, "ראשי המטות"" "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". כלומר, אל יחלל המנהיג את דברו לעמו, וכל שהבטיח- שיקיים.
באותה ההתלהבות
"איש כי ידור נדר...לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"
נדרת נדר? ודאי הוא שאתה חייב לקיימו. זה פשיטא. המגיד רבי צבי הירש מוואדיסלב, שם בהסברו את הדגש דווקא על "ככל היוצא מפיו יעשה". ומסביר: התורה מצווה אותנו כאן לדבר נוסף, מעבר לקיון הנדר. התורה מצווה, "ככל היוצא מפיו יעשה"- שקיום הנדר ייעשה באותו חשק ובאותה ההתלהבות שהייתה מנת חלקך בעת שקיבלת את הנדר. שכרגיל, האדם נודר מתוך רצון עז והתלהבות, ולעומת זאת, קיום הנדר נעשה הרבה פעמים מתוך כורח ואי רצון בולט. לכן מורה התורה, שההתלהבות שהייתה בעת קבלת הנדר- לא תפוג בשעת קיום הנדר.
במה "זכו" המדיינים?
"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים"
אויבים לישראל, הרי לא חסרו. במה "זכו" המדינים, שדווקא נגדם מורה ה' למשה רבינו להילחם? מסביר בעל ה"משך חכמה", (רבי מאיר שמחה מדווינסק), שהקב"ה רצה למנוע לזות שפתיים על משה, כאילו הוא נמנע מהילחם במדיין, בגלל שהותו המושכת בה בזמנו ומהעובדה שנשא לאשה את בתו של כהן מדיין- יתרו. לכן, אם יילחם נגדם, לא יתעורר נגדו חשד של "פרוטקציה". מעניין, שבעוד הציווי שנתן ה' הוא: "נקום נקמת בני ישראל", ואילו משה, בעת שמדבר עם העם, מצווה אותם: "לתת נקמת ה' במדין". מדוע שינה משה בלשון הציווי שקיבל מ-ה'? מפרש רש"י, שמשה עשה זאת כדי להכריז קבל עם ועדה, שמי שעומד נגד ישראל, הריהו כעומד נגד הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ישראל- כוחם בפיהם
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"
מה מצאה התורה לספר לנו באיזו דרך נהרג בלעם? עפ"י רש"י, בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י תפילה, כלומר, כוחם בפיהם, בא הוא ותפס אומנותם של ישראל, וקיללם בפיו. בתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות, החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה",- והרגוהו. בכיוון זה ממשיך רבי ישראל מראדין ואומר: עפ"י זה, באומנות הפה יכולים ישראל ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. לפיכך, על כל אדם מישראל להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו- פיו ולשונו- בדברים אסורים, כמו השמעת לשון הרע ורכילות, אלא ינצל "כלים" אלה לדברי תורה, תפילה ומעשים טובים.
לא להרים את האף
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה..."
מה אמר להם? עפ"י הפשט הורה להם דיני הכשרת כלי האוכל של הנוכרים בהם נלחמו. מה העניין? הסביר האדמו"ר מסיגט, רבו יקותיאל יהודה טיטלבוים, שאהרון הטיף כאן מוסר לשבים מהמלחמה עם מדיין, שלא יתגאו על ניצחונם בשדה הקרב, שכן עליהם לעמוד במלחמה קשה לא פחות- המלחמה ביצר הגאווה על עלילותיהם בקרב. לכן מורה להם הלכות הגעלת כלים, כדי לרמוז להם, שכשם שצריכים להוציא את האיסור הבלוע בכלים, כן צריכים לטהר את הלב מכל שמץ של גאווה. ובדרך זו גם אפשר לתרץ את שאלת הרמב"ן, מדוע אותו ציווי של הגעלת כלים לא נשמע גם במלחמה קודמת למלחמת מדיין, מלחמתם בסיחון ובעוג?.ההסבר הוא, שבמלחמה זו השתתפו כל בני ישראל, ולכן לא היה לאף אחד עניין להשוויץ בפני חברו. ואילו במלחמת מדיין השתתפו רק 12 אלף לוחמים נבחרים, ומכאן שהסכנה להתנשאות שלהם הייתה גבוהה.
דע את האויב
"והיה אשר תותירו מהם, לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם"
משה מזהיר את העם, שאם ישאירו את הנכרים בתחומי ההתנחלות שלהם- אלה יציקו לישראל כקוצים דוקרניים. (שכים וצנינים =קוצים דוקרניים). חז"ל פרשו שמרומז כאן על שני סוגים של שונאי ישראל:
שונאים שאינם מסתירים שנאתם לישראל, כאלה שפגיעתם גלויה לעין כל. אלה ה"שכים". הסוג השני- כאלה המעמידים פני ידידים ואוהבים, אך הם חותרים בסתר תחת קיום ישראל הם כ"צנינים" בצדדים. משני סוגי אויבים אלה, מסוכנים יותר האויבים הנסתרים, מפניהם קשה יותר להישמר.