כאשר בני ישראל שבים ממלחמת מדיין ואתם שבויות המלחמה, קוצף עליהם משה: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה'" (במדבר ל"א, ט"ו). פסוק זה שופך אור על דמותו של בלעם ומעשיו בפרשת בלק.
חז"ל הסתמכו על פסוק זה בתארם את תכונותיו ופעולותיו שלבלעם באור שלילי, בניגוד גמור לדמות חסיד אומות העולם, העולה מקריאת הפסוקים בפרשת בלק. כוונותיו הנסתרות ומחשבותיו הזדוניות להרע לישראל, באות לידי ביטוי בדרך שבה הוא נענה לבקשת בלק, בחירת המקומות שמהם הוא השקיף על ישראל וכן מתוכן הברכות, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
בביקור המשלחת הראשונה, אומר לו הקב"ה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא תלך עימהם לא תאר כי ברוך הוא". כאשר מגיעה המשלחת השניה, במקום לשלוח אותם מעל פניו, הוא מזמין אותם: "שבו נא בזה גם אתם". כמתריס לפני הקב"ה: אני זכאי לחופש בחירה. כאשר האישור המותנה ניתן לו: " קום לך איתם אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", הוא הזדרז בבוקר ובמו ידיו חבש את אתונו. ללמדך, שהשנאה מקלקלת את השורה (רש"י).
במנטאליות אלילית, בלעם מצווה על עריכת שבע המזבחות כדי לשחד את האלוקים. הוא קיווה לקבל "אור ירוק" לתוכניתו, לקלל את עם ישראל (ילקוט שמעוני).
המקומות שנבחרו: במות בעל, ראש הפסגה וראש פעור – מזכירים עבודה זרה: "וישת אל המדבר פניו" – שהזכיר להם את עוון העגל שעשו בני ישראל במדבר (שפתי חכמים).
בלק ביקש "לתפור תיק" לעם ישראל, להפליל אותם בעיני הקב"ה, ובדרך זו: "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". בלעם נבחר למלא את המשימה. הוא חיפש את הפרצות; חטא העגל וחטאים נוספים, שימשו כמקטרגים בתפירת התיק. ה' שולח לו מסר: "לא זעם ה', לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". הקב"ה כיפר לעם ישראל על חטאיהם במדבר. כשאין זעם על עם ישראל, כאשר ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו, אין כל אפשרות לקלל את העם הזה. השליחות נידונה לכישלון ...כמעט.
אם אין אפשרות "לתפור תיק" על סמך הראיות הקיימות, יש לייצר את הראיות המפלילות. בלעם צפה על עם ישראל ממקומות שונים. בכל פעם הוא בדק קצה אחר בעם. בבמות בעל הוא עדיין לא מצא את מבוקשו. בראש הפסגה הוא ראה אפס קצהו של העם ואת כולו לא ראה. גם כאן, לא הייתה לו אפשרות להגשים את תוכניתו השטנית.
בראש פעור בלעם ידע שהשיג את מבוקשו. אומנם הוא המשיך לברך בעל כורחו את עם ישראל בשפה ציורית נדירה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" – ראה פתחיהן שאינם מכוונים זה מול זה (רש"י), אך השילוב של בעל פעור והפגיעה באוהלי יעקב יצמיחו את הראיות שיפלילו את עם ישראל. ממרומי בעל פעור הוא השקיף, כנראה, על הצד הדרומי של מחנה ישראל. בצד זה שכנו השבטים ראובן, שמעון וגד במחנה ישראל, ומשפחות הקהתי במחנה לוי. הקצה הזה בעם ישראל היה מועד לפורענות. מכאן יצאו קורח (הקהתי) ועדתו, דתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ונקהלו על משה ואהרון. מכאן יצאה הקריאה של בני גד ובני ראובן המוזכרת בפרשתנו: "אל תעבירנו את הירדן", ואילצו את משה לתת להם נחלה בעבר הירדן מזרחה.
בקצה זה של עם ישראל, הצליח בלעם במשימתו: "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ויצמד ישראל לבעל פעור". בראש ההוללים התייצב זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. היה זה: " בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ישראל". כך הצליח בלעם לייצר את הראיות ו"לתפור את התיק" שהפליל את עם ישראל. הוא קיווה שכל עם ישראל ייצמד לבעל פעור. בפועל, היו אלה 24 אלף המתים במגיפה, יוצאי שבט שמעון (רש"י). ניתן ללמוד זאת מן הפיחות הגדול שחל במספר המתפקדים בשבט שמעון, בין הספירה שבפרשת במדבר לבין זו של פרשת פינחס.
אחד בפה ואחד בלב היא תכונתו האופיינית של בלעם. מפיו נשמעו הברכות כנופת צופים, אך בלבו יקדה אש השנאה לישראל. לא בכדי נקראים תלמידיו של בלעם, אנשי דמים ומרמה (מסכת אבות).
אמנם את בלעם בן בעור הרגו בחרב כמסופר בפרשה, אך רעיונותיו לא פסו מן העולם. מדי פעם קם עלינו בלעם תורן ומנסה בדברי כיבושין להכשילנו, תוך התמקדות בקצה העם. תמיד יימצא זמרי בן סלוא תורן שישתכנע, עד שהמציאות המרה תטפח על פניו.
הלכה – עשיו שונא ליעקב לעולם, קבעו חז"ל. כפי שיש צורך לדקדק בהלכה, כך יש צורך לבדוק בשבע עיניים כאשר עשיו מרעיף אהבה על יעקב.
על כגון זה נאמר: אלוקי, הצילני מאוהבי, על אויבי אתגבר בעצמי.
ההבדל בכתיב בין המלה "אוהב" למלה "אויב", מזערי. ההבדל במשמעות, תהומי. כשנקרה לפני אוהב מסוגו של בלעם, טול את הכיסוי מה"ה" של ה"אוהב" – אולי מתחתיו מסתתר אויב.