מדרכו של אברהם למדנו את חשיבותה של קביעת מקום לתפילה. "אמר רב חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו א-לוקי אברהם בעזרו...ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' (בראשית י"ט, כז), ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: ' ויעמד פנחס ויתפלל' (תהילים ק"ו, ל) (בבלי, ברכות ו' ע"ב). תלמידי רבינו יונה כתבו שהכוונה למי שמתפלל בביתו, אך בבית_הכנסת "כיוון שכולה מקום תפילה היא אין להקפיד", וזאת על_פי גרסתם בירושלמי (פ"ד, ה"ד): "כל הקובע מקום לתפילתו בביתו..."; אך בירושלמי לפנינו נאמר: "צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל...", וכך פסקו מספר ראשונים, וכן פסק בשולחן_ערוך (או"ח, סי' צ', סי"ט) שיקבע לו אדם בית_כנסת להתפלל בו ומקום קבוע בבית הכנסת (בתוך ד' אמות נחשב מקום אחד – מג"א שם, ס"ק ל"ד).
מפרשים רבים עסקו בשאלה מהי חשיבותה של קביעת המקום לתפילה [ראה רי"ף (בעין יעקב), רשב"א (פירושי הגדות, שם), מאירי, מהרש"א, עין_איה, ועוד]. רובם הסבירו שזה מעורר אצל האדם המתפלל יראה וקדושה ושם כוונתו מצויה ביותר. הרי"ף כתב שזה מעיד על יחס ראוי לתפילה, על כך שאין תפילתו של האדם כמשא אותו הוא משליך מעליו במקום שיזמן לו, אלא כזכות שניתנה לו להתקרב לשכינה.
אנו בוודאי רוצים לדבוק במידותיו של אברהם אבינו, להתפלל בכוונה ראויה, ביראה ובקדושה, ולזכות שתשרה שכינה בבית הכנסת שלנו.
מה היה עונה אברהם אבינו אילו, בשעה שהוא השכים בבוקר אל מקומו הקבוע לתפילה, היה מגלה שאדם אחר הקדים אותו והוא כבר עומד שם באותו מקום ומתפלל? האם היה מבקש ממנו לעבור למקום אחר כי זה המקום שבו הוא, אברהם, מתקרב לשכינה? מסופקני...
ואילו תוך כדי דבקותו של אברהם בשכינה היו מגיעים כמה ערבים המשתחווים לאבק שברגליהם, האם אברהם היה מתעלם מהם, שהרי עסוק הוא בהתקרבותו לשכינה, או שהיה נוהג בהם כבוד, ואף מנסה לנהוג בהם מנהג הכנסת אורחים?
על כך יש לנו כבר הלכה ידועה: "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (באברהם): 'ויאמר אד_ני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך' (בראשית י"ח, ג') - אברהם מבכר את הכנסת האורחים על_פני קבלת השכינה! (בבלי, שבת קכ"ז ע"א, ומובא במשנה_תורה לרמב"ם בהלכות בין אדם לחבירו שבהלכות אבל פי"ד, ה"ב).
כאמור לעיל, בוודאי אנו רוצים לדבוק במידותיו של אברהם אבינו בהתקרבות לשכינה בתפילה. לא פחות מכך, בודאי, אנו רוצים לדבוק במידותיו של אברהם בהכנסת אורחים.
אולם דומה שבחלק מבתי הכנסת שלנו, חלק מהמתפללים כל_כך דבקים בשכינה בתפילתם, שהם לא מצליחים להתפנות להכנסת אורחים. האם לא נכון לומר שלעתים אנו דבקים באברהם של התפילה, ושוכחים את מה שלמדנו מאותו אברהם על הכנסת אורחים? האם אין אנו מכירים את התופעה הכואבת (והנדירה, אנו מקווים) של אדם זר שנמצא בבית הכנסת בשבת מתחילת התפילה ועד סופה, ואיננו זוכה ולו ל"שבת שלום" אחד? האם לא קורה לפעמים שאורח נכנס לרגל בר_מצוה וכדומה – הוא לא בקי בתפילה, הוא לא מתמצא בסידור, אבל כולם לא שמים לב לכך וניגשים לעזור לו?
ומאידך _ האם בלתי סביר לחשוב שאילו שמנו דגש חזק יותר בבתי_הכנסת על הכנסת האורחים הייתה אהבת ישראל מתגברת ומתרחבת, ואפילו חלק מאחינו ואחיותינו שאינם רגילים להיות מהמתפללים, היו מתעודדים לפקוד את בית הכנסת קצת יותר?
יאמרו: הציבור עצמו זקוק כל_כך להתחזקות בתפילה ובדבקות בשכינה, ואיננו חזק דיו כי להתפנות להכנסת אורחים אחרים.
אף אנו נאמר: האם אי_אפשר להתחזק בתפילה יחדיו, ברוב עם, "יחד כולם קדושה לך ישלשו"?. יותר מזה: האם אפשר להתחזק ולהתקרב לה' לבד, בלי לכנוס את כנסת ישראל? האם דבקות במידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו אפילו בשעת הקבלת פני שכינה, ויותר מהקבלת פני שכינה – האם זה עצמו איננו חלק מהמאמץ הנחוץ כדי לזכות ולקבל פני שכינה?
לפני ארבע שנים החלה לפעול ברעננה קהילת "כינור דוד", ששמה לה למטרה לשלב תפילה בשירה ובדבקות בניגוניו של ר' שלמה קרליבך ז"ל (שיום פטירתו חל בט"ז חשון) יחד עם אהבת ישראל והכנסת אורחים. ברוך ה' זכינו, שלא מעט אנשים שלא הרגישו נוח במקומות אחרים, מצאו אצלנו בית רוחני, ולקהילה יצא שם של משפחה חמה ומאירת פנים. תקוותנו שבכך אנו זוכים לתרום תרומה צנועה לקירוב הגאולה.