פרשת נח הסתיימה בסיפור יציאת משפחת אברהם מאור כשדים והגעתם עד חרן שם מת תרח אבי אברהם. כהמשך כרונולוגי ישיר לכאורה של אותו סיפור, מתחילה פרשת לך-לך באמירה הידועה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". למעשה, המסורה כמדי פעם בפעם הפסיקה באמצע הסיפור בסוף פרשת נח, כאילו באמצע ענין, ואנו צריכים להמתין שבוע כדי לקרוא את ההמשך. התורה, כמיטב מחברי ספרות המתח, מחזיקה אותנו בציפיה להתפתחות ההרפתקה. רק שהיות והתורה איננה ספרות מתח כלל וכלל אלא גילוי דבר ד' אל האדם המצפה לישועה, אין אנו יכולים להסתפק בפרשנות המבוססת על תכסיסים ספרותיים. אם כן, במה מדובר?
בהמשך הפרשה, אחרי סיפור מלחמת המלכים (המלחמה הראשונה בעולם אליבא דתורה) וחידוש ההבטחות, אומר הקב"ה לאברהם: "אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". אין אנו יכולים שלא להרגיש בהקבלה בין פסוק זה לבין הפסוק הפותח את עשרת הדברות "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'". ואכן לומדים אנו במסורה כי עד יציאת מצרים היו בני ישראל מספרים ב"הגדה של פסח" שלהם על יציאת אברהם מאור כשדים. מאז, הופך סיפור זה להיות כמין הקדמה אל העיקר שהוא - יציאת מצרים. וכמו כן מודיעה לנו הגמרא שיבא יום אשר בו סיפור יציאת מצרים עצמו יהפוך להיות הקדמה למה שיהיה העיקר – סוף שיעבוד מלכויות: "אמר להם בן זומא לחכמים והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים, נאום ד', ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים אלא כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם' אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלה שתהא שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לה". הקבלות אלו מלמדות אותנו שכפי שבני ישראל היוצאים ממצרים וכן בני הגולה הבאים מארץ צפונה ומכל הארצות, לארצם הם חוזרים ולא לארץ זרה, כן יצאה משפחת תרח מאור כשדים ללכת ארצה כנען, היינו שהעברים ששרדו מרדיפותיו של נמרוד ומכבשני האש שלו מחליטים שהגיע הזמן לחזור למקומם, הנקרא באותה עת, ארץ כנען. והיות והמפורסמות לא צריכים הוכחה, אין הכתוב זקוק לפרש את הענין. רק בהמשך הסיפור, בגלל המלה "אז" בפסוק "והכנעני אז בארץ", מסביר רש"י את הפירוש הידוע: שהכנעני "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו … לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם". וזאת היא גם משמעות המלה "לרשתה" בפסוק שהבאנו למעלה : שירושה היא לך מאבותיך.
והיות וכך הוא, קשות המילים שבתחילת הפרשה להבנה: מה פירוש "מארצך וממולדתך" אם ארץ ישראל היא הארץ והמולדת האמיתית?
התשובה קשורה לעצם הפסקת הסיפור במות תרח ובהתחלה החדשה בפרשתנו. התורה מודיעה לנו ע"י כך שאין אברהם סתם ממשיך את התהליך שהחל עם תרח. היוזמה ההיא היתה נכונה ולא קדם לה שום ציווי אלקי. אין האדם זקוק לשום ציווי כדי לחזור הביתה; הוא אינו זקוק לשום ציווי כדי לחזור מן הגלות. אלא שיש כאן שינוי מימד. מעתה מקבלת אותה היוזמה אישור מהקב"ה. כמו שיוזמתו של משה רבנו במצרים כשיצא אל אחיו מקבלת אישור מהקב"ה במעמד הסנה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור! ואע"פ שאין עליך המלאכה לגמור (שהרי יהושע הוא שיגמור אותה) אין אתה בן חורין להפטר ממנה. (ובדרך אגב אנו לומדים שאין גמר היציאה מן הגלות אלא בכניסה לארץ ישראל כמו שבהלכות טלטול בשבת אין גמר העקירה כי אם בהנחה). רש"י מסביר לנו שתרח חי עוד יותר מששים שנה אחרי שאברהם יצא מחרן ובא לארץ כנען. אלא שהרשעים אף בחייהם קרואים מתים והצדיקים אף במיתתם קרואים חיים, עי"ש.
המדרש מסביר בבראשית רבא את המילים "מארצך וממולדתך": אין הכונה על הארץ שלך והמולדת שלך, במיוחד לא במובן העכשוי של המילה. ארצך, אומר המדרש, היא "מחוז" (המדרש משתמש במקור במלה יוונית "איפרכיא" = מחוז או בירת מחוז) ומולדתך היא "שכונתך" . יש כאן בירור חשוב במדרש: היות וארצך האמתית היא ארץ ישראל, מה פירוש "ארצך" כאן? אם אני מתגורר באיזה שהוא מקום האם הוא הופך להיות "שלי"? האם אני הבעלים של המקום? יחס כזה יש לאברהם עם ארץ ישראל. שם ה"לךָ" שלו. והיות והוא לא היה שליט על אור כשדים או על חרן, צריכים להסביר את המילה "ארצך" במובן הפשוט מחוז המגורים שלך, ו"מולדתך" היא שכונתך.
זה גם מסביר לנו את הסדר הבלתי הגיוני של הדברים. כי מבחינה גיאוגרפית, כשאדם יוצא ממקום מסוים, הוא קודם עוזב את הבית, אחר כך את השכונה ובסוף את העיר. אבל מבחינה רגשית-רוחנית, יותר קשה להתנתק מבית האב, ואחר כך משכונת הילדות או מהשכונה בה חי האדם את רוב חייו עד זמן היציאה, ולבסוף את הארץ אליה הוא קשור מבחינה תרבותית. לכן כדי לחזור למקוריות זהותו העברית, חייב הוא ללכת מהחיצוניות אל הפנימיות, לצאת קודם מהגלות התרבותית (דרך ארץ הגוים), לשחרר את הנפש, ואחר כך מהגלות הרגשית-הרוחנית לשחרר את הרוח ולבסוף מגלות הרצון כדי לשחרר את הנשמה. אז נגלה אליו בבירור איפה היא "הארץ אשר אראך" – היא הר המוריה אשר בה מתגלה הקדושה.