בדרך לגן, הבן שלי ואני הולכים יד ביד. אני אחוז במחשבות, על העבודה שלי ועל החיים, ועל כל מיני דברים שהופכים אותי לחשוב מדי מכדי לראות את מה שסביבי. פתאום הבן שלי מפריע את מחשבותיי וקורא: "אבא, תראה! מה זו הציפור הזו?" והוא מצביע על העץ.
על העץ אני רואה לא פחות מאשר תוכי! כן כן, גוף ירוק, מקור אדום. לא מדבר, אבל מצפצף. תוכי ממש, באמצע העיר. יפה, נקי. כזה שמרגש ילד בן 4.
ובן רגע, התוכי פרש את כנפיו ועף. חיפש לו ענף אחר, שאולי גם עליו, יהיה ילד בן 4 שישים אליו לב. שיתרגש ממנו, שישמח בו. שישים לב שהוא קיים.
ובהמשך הדרך חשבתי לעצמי. עד כמה אני מקנא בילד שלי, שאין לו מחשבות "חשובות כל כך", והוא מצליח לראות, לשמוע. לשים לב.
*
ואז נתקלנו בו. באיש השקוף. מנקה הרחובות שלנו. והפעם למדתי מהבן שלי ושמתי לב אליו. ושאלתי בשלומו.
ושאלתי בשמו, ובחייו. והוא סיפר לי שקוראים לו ישראל, והוא גר רחוק מכאן. עובד שמונה שעות ביום בניקיון רחובות. עובד קשה, כך נראה.
והוא עובד קבלן הוא סיפר לי. 3000 ש"ח משכורת. זהו. הוא עובד בחינם הוא הסביר לי. כי זה לא כסף. והוא צודק. זה כסף, אבל זה כסף של עושק.
ואני רציתי לומר לו עוד כמה דברים ולשאול, ולדבר, אבל הוא פרש רגליים והלך. כנראה הספיקה לו תשומת הלב, לישראל. והוא הלך לחפש מישהו אחר שישים לב שהוא קיים.
*
ואולי זה היופי של בוני המשכן שמופיעים בפרשה שלנו. לא מוזכרים שם מהנדסים מדופלמים או קבלנים בעלי שם. מה צריך כדי לבנות את בית ה'? חכמי לב. או בשפת התורה: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".
אתם מבינים? לא חכמה של הראש יש כאן אלא חכמה של הלב. לא שכל קר, שיודע הרבה דברים חשובים, אלא לב שמקשיב, שמרגיש. ששם לב.
למחשבות: Yoel.fra@gmail.com