הקשר בין משה ואהרון - האחים הנאמנים, השותפים לדרך, מגיע בפרשה שלנו למשבר (פרק לב פסוקים כא - ב): "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה?" משה לא מסוגל לקבל את המעשה של אהרן. מתוך תשובתו של אהרון (שם): "ויאמר אהרן אל יחר אף אדני", אנחנו למדים שמשה כועס מאוד על אחיו. האמת היא שלא רק משה, גם אנחנו תמהים על מעשהו של אהרון: כיצד יתכן שהוא משתף פעולה עם עובדי העגל?
נברר את דרכו של אהרן בעקבות הרמב"ן שמכוון אותנו להקשיב לשני הקולות שעולים מתוך העם: היו בעם שבקשו עגל, לא כעבודה זרה, אלא כאמצעי לקשר עם ד, כתחליף למשה, והיו שבקשו את העגל כעבודה זרה ממש, כתחליף לד. אהרון סבר שיש בידו שתי ברירות: אחת, להתנתק מהעם בעת הזאת ואז יתגבר הפלג שיפנה לעבודה זרה. האפשרות השניה - לשתף פעולה אם אלו שמבקשים אלטרנטיבה למשה, למרות שגם זה חטא, אבל יהיה זה הרע במיעוטו, מפני שכך ירחיק את העם מעבודה זרה. אהרן מחליט לשתף פעולה עם הקולות הפחות הרסניים, מאשר להרחיק מעליו את כולם: "ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (פסוק א). משה עלה אל ההר ולא חזר, החלק הזה של העם מבקש מישהו שימשיך את החיבור לאלוקים. אהרון מוכן לעשות להם עגל כאמצעי לפנות אל אלוקי ישראל, עגל שיבא במקום משה. זה גם ההסבר של אהרון לטענה של משה: (פסוק כג): "ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". אהרון הבין שעשית העגל כאמצעי לפנות אל ד היא הפעולה המכרעת כדי לדחות את כל אלו שבקשו עגל תחליף לד אלוקי ישראל, שראו בעגל עבודה זרה, הללו שקראו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פסוק ד). אהרון מנסה לבטל קריאות אלו: "ויקרא אהרן, ויאמר: חג ל-ד מחר" (פסוק ה). אהרון מנסה לבטל את הרעיון שהעגל בא במקום ד והוא קובע בפרוש שהחג מחר הוא לד!
למרות כל המאמצים של אהרון, הוא לא מצליח לבטל את עובדי העגל כעבודה זרה. החגיגה למחרת היא לא חג לד אלא חגיגת יצרים ותאוות (פסוק ו): "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" אל תוך ה-חגיגה הזאת יורד משה (פסוק יט): "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת...". משה פוגש עבודת אלילים במיטבה, כמו שמתואר (בתהלים קו; יט - כא): "יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב. שכחו אל מושיעם עשה גדלות במצרים". אהרון לא שכח לרגע את האל המושיע, אהרון מרגיש שהוא עשה הכל כדי למנוע את העבודה הזרה, אבל הוא לא עמד בפרץ.
המתח בין משה ואהרון משקף דילמה מהותית במנהיגות. האם מנהיג צריך להיות מעורב בקהילתו, להיות כאח בכור בין אחיו בני משפחתו (אפשר לקרוא לכך מנהיגות ב-"מידת הרחמים"). או שהמנהיג הוא כמו אבא או מחנך קפדן (אפשר לקרוא לכך מנהיגות ב-"מידת הדין"). אהרון מנהיג במידת הרחמים, בבחינת "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא; טו). אהרון בוחר להיות יחד עם ישראל גם בחטאתם, להשתמש במעמד שלו כדי לרכך ולמעט את חומרת המעשה שלהם. המנהיגות של משה שונה בתכלית. משה מנהיג בדין, לא מתוך העם אלא מחוץ ומעל העם. משה חי ופועל כל הזמן בספירות עליונות. גם כאן, בעגל, משה פועל בנחישות ובלא רחמים. אולי דווקא משום כך פעולותיו הנוקשות לא נתקלות בשום התנגדות: הוא שורף את העגל - משקה את העם באפר ולאחר מכן מגייס את בני לוי להרוג את כל השותפים לפשע והעם מקבל זאת בהכנעה מלאה, כמו ילד נזוף.
למרות כל מעשיו ההחלטיים של משה, האם אפשר לומר שמשה מגר את כל הרוע?
אכן משה הצליח באפן מוחלט לבטל כל זכר ושריד לעבודת העגל - אבל האם משה באמת הצליח ליצור שינוי? האם לאחר העגל אנחנו פוגשים עם אחר?
האם שבירת הלוחות שברה גם את הלב של העם?
כעבור ארבעים שנה יעמדו שוב שני האחים יחד מול העם החוטא. יהיה זה במי מריבה. שם אהרון יתבטל בפני דרכו הנוקשה של משה (אולי בשל תחושת האשמה שנשארה בלבו מאז חטא העגל). אהרן לא ימנע ממשה לומר לעם דברים קשים: "שמעו נא המרים" (במדבר כ; י). אהרון לא ימנע ממשה להכות על הסלע במקום לדבר אליו. שם הקב"ה יגלה להם שהמנהיגות של משה כבר לא מתאימה. הם עומדים לפני דור חדש שצריך שפה חדשה, זהירה ורגישה יותר. יתברר שהויתור של אהרן על דרכו הייחודית - המנהיגות במידת הרחמים - הופך להיות ההחמצה הגדולה. הפעם סגנון המנהיגות הנוקשה של משה מקלקל הכל: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (שם יב).
התמונה הרחבה שאנו פורשים כאן על תגובותיהם של משה ואהרון וההשפעה של התגובות הללו מלמדת אותנו שאין מתכון אחד למנהיגות נכונה: מנהיג צריך להיות לפעמים נוקשה ובמידה מסוימת אכזרי וקנאי לאמונתו ודרכו - ובהזדמנות אחרת עליו להיות דווקא זהיר ומתחשב כדי לא לאבד את צאן מרעיתו. התכונה של מנהיגות היא שילוב הנכון של ערנות, רגישות ומסירות לתפקידך.