פרשתנו מהווה נק משבר בתהליך יציאתם של ישראל ממצרים. בהיותם בתחתית ההר מחכים לירידתו של משה עם התורה בכדי שיוכלו להמשיך במסעם אל עבר הארץ אותה בחר ד לשכנו בה, מאבד הערב רב, אותו בליל אומות שהוציא משה ממצרים, בחשבו כי יוכל כבר אז להביא לכך שיקבלו כולם את עול מלכותו של הקב"ה עליהם, את סבלנותו, ובחשבם כי מת משה, אותו משה שהוציאם ממצרים, מבקשים תחליף תחתיו. ודאי שגם חלק מהעברים לא היו נקיים מחטא, ולכן היות ולא רק שלא מנעו את החטא, אלא אף שיתפו פעולה (ולו ורק בשתיקתם), הרי גם עליהם יוצא הקצף.
תהליך יציאתם של ישראל מגלות מצרים, ומהגלויות בכללם, אינו רק תהליך פרטי של עם היוצא לחירות, אלא יש בו תהליך של גאולה לעולם כולו (כפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל בפתגמו לחודש ניסן "יציאת ישראל מצרים תחשב לעד אביב העולם כולו"). יש צורך לגאול את כללות העולם ממשבריו, ולהעלותו חזרה לעולם התיקון.
משה רבינו חשב, שכבר הגיע העת לכך, ולכן לא היה מוכן לוותר על האפשרות לגאול יחד עם ישראל, את אותם המוכנים לכך מבין האומות שהיו במצרים. אך לא כך היה. אותם שיצאו עם ישראל ממצרים, האמינו במשה יותר ממה שהאמינו בד. עבורם לא היה משה רק שליחו של הקב"ה, אלא הוא הוא גואלם, הוא הוא מושיעם.
גם ישראל עצמם לא היו נקיים מחטא עבודה זרה, ולכן משה, ביורדו מההר, ובראותו את המתרחש במחנה, מבין שישנה סכנה עצומה בנתינת לוחות הברית לעם שעלול לחטא עבודה זרה. ולכן הוא משבר את הלוחות לעיניהם בתחתית ההר. כיון שיש צורך בתהליך חינוכי עמוק בקרב העם, כל עוד לא התרחש תהליך זה, הרי שגם הלוחות עלולות ליהפך לעבודה זרה, כאשר שוכחים מה האמצעי ומה המטרה. כאשר מקדשים את השליח במקום את המשלח.
זו גם הסיבה לכך שמשנה התורה את סדר סיפור המאורעות, ומביאה את הציווי למשה על המשכן לפני סיפור חטא העגל, ורק אחרי החטא מביאה את ציווי המשכן לעם. כיון שגם בכך עלול להיווצר מצב בו שוכחים את מהותו של הבניין ואת תפקידו, והופכים אותו להיות לא האמצעי שגם בעזרתו עובדים את הקב"ה, שמלווה את ההשתפרות המוסרית והדתית של האדם, אלא הופכים אותו להיות המכפר עצמו, הבא במקום וכתחליף לעבודה העצמית המתישה שעל האדם לעבור. כאשר יהפכו הדברים להיות כאלה, יאמר הנביא "למה לי רוב זבחכם אמר ד", כאשר האדם חושב שהקרבן לבדו מכפר עליו, גם אם הוא לא שינה את מהותו ואת תפקודו, אזי אין צורך ומשמעות לאותם הזבחים והעולות.
זו גם הסיבה שיש צורך לכך שיקבלו ישראל את התורה שוב מרצון בימי הפורים, שלא תחת הרושם העצום של מעמד הר סיני. כי כאשר העם נמצא לאחר הניסים ובמעמד בו הוא שומע קולות וברקים ולפידים וכד, הרי שאין לו ברירה אמיתית ונשללת ממנו הבחירה החפשית. הוא מושפע מההופעה, ולא מתייחס לתוכן, במצב שכזה הוא יכול לומר "נעשה ונשמע", כיון שהוא שבוי תחת השפעת העוצמה האלקית. וזה עומק המדרש ש"כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".
לעומ"ז בימי הפורים, לאחר תלאות וסכנות רבות, לאחר מהלכים מדיניים וארציים שיד ד נסתרת בהם ולא גלויה כמו במעמד הר סיני, הרי שיכולים היהודים לקבל ברצון מה שקיבלו עליהם בכפיה לפני כן במעמד הר סיני. הפנמה זו העוברת דרך מהלכים ארציים, יש לה סיכוי רב יותר להצליח ולהשאיר חותם, הרבה יותר מאשר הצגה גדולה ככל שתהיה, פירוטכניקות וכד שאולי יכולות להשפיע לזמנן, אך במהירות בה השפיעו כך עלולות לחלוף.
כפי שאנו רואים בהפטרה שהיינו קוראים השבת, אלמלא היתה שבת זו שבת בה קוראים את פרשת פרה, שלאחר מפגן הכח העצום של אליהו בהר הכרמל, ולאחר מפגן התמיכה הלא פחות גדול של כל העם באליהו והצהרת האמונה הגדולה של "ד הוא האלקים", לא עבר יום (ואולי אף פחות מזה) ושוב חזרו כולם לעבוד לבעל.
רק בתהליך של חינוך ובניה איטית מהמסד לטפחות, באמצעים דידקטיים ותוך לימוד רצוני, ולא תוך כפיית הרצון או הגוף, יכולים אנו להיות מובטחים כי הדברים יופנמו וישאירו חותם בל ימחה, אשר לא יושפע וישתנה ע"י מעשים והשפעות חיצוניות. ואל לנו לחשוב שהדברים אמורים לעמי הארץ או לפשוטי עם ולא לנו. כי אותו הדור הלא דור דעה הוא וגדולי בגדולים שבדורותינו כקטני הקטנים נחשבים לגביהם ובכל זאת חטאו בעגל, וכדבריו הידועים של מנשה לרב אשי שאילו היה בדורו היה תופס בשולי גלימתו לרוץ יותר מהר אחרי הע"ז. אמנם היצר הרע של ע"ז נהרג בימי עזרא אבל הדברים אמיתיים ונכונים לגבי כל מערכת הקודש עד אשר תמלא הארץ דעת את ד כמים לים מכסים.