"וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פַּנִים אֶל-פַּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא)
בפרשת כי תישא מופיע הסיפור של חטא העגל. סיפור זה מהווה כמין מאמר מוסגר בהמשכיות הוראות התורה הקשורות לבניית המשכן.
ידוע הדבר שיוזמת החטא באה לא מהעברים אלא מצד הערב רב שהעלה משה ממצרים יחד עם שבטי ישראל. מהות החטא היתה דוקא להחליף את משה רבנו ע"י אליל ולא היתה בבחינת עבודה זרה במובן הרגיל של המילה, שהיא עבודת כוכבים ומזלות, עבודת הכוחות הטבעיים של העולם, במקום הבורא ב"ה.
חטא העגל נבע מהנטיה הטבעית של אומות העולם, מחוץ לבני שם, להפוך את גיבוריהם לאלילים, גיבורים אשר נתפסו אצלם כמתווכים בין האלקים והאדם.
אמנם, אף על פי שלא היה לבני ישראל עצמם חלק במעשה העגל, הם לא הצליחו למנוע את המעשה. לפיכך, נחשב להם החטא כאילו היו הם שותפים בו, ויהיה עליהם לסבול את תוצאותיו. לאחר תפלתו של משה, העונש ייפרס משך כל זמן ההיסטוריה. אבל התוצאה המיידית תהיה בכך שמכאן ואילך, דבר ה' בבחינת התגלות התורה לישראל יהיה אך ורק למשה רבנו בלבדית.
אבל, מעבר לייחודיות של הקשר הזה כפי שהוא מופיע בפסוק שהבאנו למעלה, הביטוי "כאשר ידבר איש אל רעהו" בא ללמדנו על אמיתת הדיבור המופנה למשה כפי שאין אדם מסתיר דבר מרעהו.
יתר על כן, על פי הכלל של וא"ו ההיפוך, הפועל "ודיבר" יכול להיקרא כלשון עתיד, דבר המגלה מימד נוסף בענין של דיבור ה' עם האדם : מתי ידבר ה' עם משה ? כאשר ידבר איש אל רעהו ! התגלות דבר ה' לאדם אפשרית בכל מצב שמתקיימים כללי המוסר של האחווה בין איש לרעהו.