(יג) לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: (יד) לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: (טו) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (טז) כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: (יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (פרק כה)
פרשת כי תצא שונה באופיה מן הפרשה הקודמת לה, פרשת שופטים. שתי הפרשות אמנם פונות ומותאמות לדור הבאים אל הארץ, אך כל אחת מן הפרשות עוסקת במישור אחר. בעוד שפרשת שופטים עסקה בהסדרת עניינים שונים של הכלל, פרשת כי תצא עוסקת בהסדרת היחסים הפרטיים של חיי המשפחה והמשא-והמתן.
המצווה האחרונה המשלימה את "ציור התמונה האידיאלית של ישראל" (לשון הרש"ר הירש) היא מצות יושר המידות והמשקלות. מצוה זו מבטאת את הנאמנות של היחיד, ומזהירה מפני "ניצול לרעה של האימון הזה".
כאמור, בעצם הציווי מגולמים פני החברה הישראלית האידיאלית – "זה הוא עם המתרחק מכל "עָוֶל", מכל ניצול לרעה של עליונות אדם על חברו, אפילו אין זו אלא עליונות לשעה. בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אימון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה' הוא אלוהיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב במשא ומתן בין אדם לחברו. אלה היו הקווים האחרונים שהתורה ציירה בהם את תמונת האופי של העם הנקרא על שמה ומודרך על ידיה. באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי... עם זה יהיה מוכן בכל עת להביא אושר ולא יהיה מסוגל לגרום צער... וכך רואה הנביא את אלה שיעברו את מבחני כל העתים וישיגו את השלמות היהודית שלעתיד: 'שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד' (צפניה ג, יג)".
לאחר מצות מידות ומשקלות באה מצות זכירת מעשה עמלק ומחיית זכרו מתחת השמיים. הניגוד לאופיו של עם ישראל מוצג על ידי עמלק "ששמחת תהילתו היא רק בחרב גאותו וברמיסת כל חלש חסר מגן". מצווה זו אמנם נזכרה כבר בפרשת בשלח שבספר שמות, אך ישנה חשיבות להזכירה שוב דווקא כאן; מבאר הרש"ר הירש:
"אחרי שהוטל על ישראל תפקיד חובתו, הרי הוא עולה עתה אל ארץ התורה על מנת לקיים שם את מצוותיה. משום כך התורה חוזרת ומזכירה לו עתה את הניגוד הזה לעצם מהותו, לבל ישכח אותו לעולם. בתיאור הפרטים של הופעת עמלק היא מבהירה לו את הניגוד הזה לייעודו".
התורה מזכירה כאן מה היה בדיוק מעשהו של עמלק – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" – כדי לעמוד על החומרה שבמעשהו, "רמיסת כל חלש חסר מגן", שהוא בניגוד גמור לאופי הנדרש מישראל, עם ה' – צדק, חסד, התרחקות מעוול ומניצול לרעה של החלש.
אכן יש הבדל מסוים בין מחיית עמלק המוצגת בפרשת בשלח לבין זו המוצגת בפרשתנו. בפרשת בשלח מחיית עמלק היא מעשהו של ה' – "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות יז, יד), ואילו בפרשתנו היא ציווי לישראל – "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". "שם (=בפרשת בשלח) נאמר שהמאבק עם עקרונו של עמלק עד לאובדנו הגמור הוא תוכן כל ההנהגה ההיסטורית של ה' עלי אדמות, ואילו כאן (=בפרשת כי תצא) נדרש ישראל לראות את עצמו כמכשיר המשתתף במלחמת ה' בעמלק".
הניצחון על עמלק הוא משימה קשה כיון ש"זֵר הדפנה של תהילת עמלק מטעה את בני האדם ומסנוור אותם בזוהרו". לראשם של גיבורי החרב נקשרו לאורך ההיסטוריה כתרי תהילה (ראה גם רש"ר הירש לשמות יז, יד), אך הרש"ר הירש מטעים שהניצחון על עמלק לא ייעשה על ידי חרב:
"העלה האחרון יישור מן הזֵר הזה כאשר תתמוטט עוצמת עמלק – לא על ידי חרב שהיא חזקה מחרבו, אלא על ידי עוצמה הנשואה רק בכח ה' והמושתתת רק על נאמנות מילוי החובה כלפי תורת המוסר של ה'".
השתתפותם של ישראל במלחמת ה' בעמלק לא תיעשה בשדה הקרב ולא תהיה בעזרת חרבות וכלי משחית, אלא תיעשה על ידי קיום מצוות ה' בחיי היום-יום, על ידי צדק חסד ונאמנות.
לסמיכות בין ציור "התמונה האידיאלית של ישראל" הנדונה ברובה של פרשתנו לבין מחיית זכר עמלק הבאה בסופה נודעת אפוא חשיבות רבה, הן בהדגשת הניגוד לייעוד של עם ישראל והן בהבהרת הדרך לניצחון המוחלט על עמלק – "לא על ידי חרב שהיא חזקה מחרבו" אלא בכוחם של חיים על פי תורת המוסר של ה'.