אחד המאפיינים הבולטים של המשפט העברי, שהשפיעו השפעה מכרעת על דרך התפתחותו עד ימינו, הוא ניסוחו "על דרך המקרה" (מה שמכונה בלשון משפטנים ניסוח קזואיסטי, שנע ממקרה ספציפי אחד למשנהו). בדרך כלל אין המשפט העברי מדבר בניסוחים כלליים, מופשטים. ואפילו חלק מעשרת הדברות, אינן מדברות רק בניסוח כולל כגון "לא תגנב" ו"לא תרצח", שמהווים חריג לדרך הניסוח הרגילה, אלא במקרים פרטניים, כגון "לא תחמד בית רעך, אשת רעך, ועבדו ואמתו, ושורו וחמורו" ומתוך הפרטים הסיקו חכמים את הכללים.
דוגמא בולטת לכך מצויה בפרשתנו, בניסוח מצוות פריקה וטעינה ו"השבת אבדה" (דברים כב, א-ד): "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".
לא פחות משש פעמים נזכר המונח "אחיך" בכתובים, עד שעולה הרושם כי מצווה זו מכוונת רק לאנ"ש, לאנשי שלומנו, ל"אחיך" המשתייך לחוג המצומצם, מעגל סגור של "מקורבים" שכלפיהם עליך לנהוג אחריות, ל"הקים" ולסעוד אותם בעת צרה, לא ל"התעלם" מהם.
אכן, השוואת פסוקים אלה שב"משנה תורה" למקבילותיהם בספר שמות (כג, ד-ה), חושפת תמונה שונה לחלוטין: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
ה"אח" וה"רע" מפנה את מקומו ל"אויב" ול"שונא". חילופי תפקידים, מן הקצה אל הקצה. מה פשרו של שינוי זה?
רש"י, בעקבות חז"ל, מעיר הערה שבראייה מודרנית עלולה להתפרש גם כמציאות חיים אכזרית: "חמור שנאך" - דיבר הכתוב בהווה, לאמור: גם במציאות חיים חברתית אטומה, מתנכרת, שבה לעתים יש לאדם יותר אנשים שנראים בעיניו כ"שונאים" מאוהבים, חייב הוא לכבוש את יצרו ולסייע למי שנראה בעיניו שונאו.
ומכל מקום, אפשר שביקשה תורה ללמדנו תורה גדולה בהלכות עזרה וסיוע ל"אחר". לא אחת אנשים מוכנים למסור את נפשם עבור "אחיהם", קרובי משפחתם, אך עוצמים עיניהם לנוכח עוולות, לעתים מחרידות, שנעשות מעבר לפינה, לאנשים אחרים. פליטי דארפור, מוכי רעב באפריקה, ניצולי רעב ופליטי הצונאמי בדרום מזרח אסיה. "אלה, שידאגו לעצמם", מפטירים הם בשפה רפה, "יש לנו די צרות משלנו". לכך באה התורה ומדגישה שמבחנו האמתי של האדם הוא דווקא ביכולתו להושיט יד מסייעת גם ל"שונא" ואפילו ל"אויב", הרחוק מאתנו מרחק רב, קל וחומר לאנשים תמימים שניפגעו על לא עוול בכפם.
מצד שני, לא אחת יש כאלה המוכנים להיזעק לעזרה לאנשים רחוקים, הנמצאים אי-שם, אך עוצמים את עיניהם מכל אותם עניים ואביונים, חולים ונזקקים, המצויים מעבר לפינת הרחוב, או לעתים אפילו בדלת שממול. לכך מצווה אותנו התורה, שאותה נדיבות לב עליך לגלות גם כלפי "אחיך", הקרוב אליך ונמצא אתך יום יום ושעה שעה.
ר זלמן סורוצקין, מגדולי התורה והדרוש בדור הקודם, הוסיף ששינוי הלשון בא ללמדנו שעליך לראות גם את הרחוק ממך, שנדמה בעיניך כ"אויב" או "שונא" כאחיך ממש, ואז ייפתחו עיניך ולבך לראות את מצוקותיו. יתר על כן: לפי פרשנותו, הנסמכת על מדרש חז"ל, דווקא אצל האויב והשונא המבחן גדול יותר. לפיכך, כאשר ניצבים לפניך שניהם, הן ה"אח", הן ה"אויב" וה"שונא", עליך להקדים את הסיוע לאויב דווקא, שמלבד מצוות "הקם תקים עמו" יש בו גם שבירת היצר הרע.
מדרש חריף אחר, המתייחס לכמה פסוקים בפרשתנו, שפותחים בביטוי "כי" - כגון "כי תצא למלחמה", "כי תהיינה לאיש שתי נשים", "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" - מופיע בתנחומא: "לא פקדה התורה לרדוף אחר המצות, אלא "כי יקרא קן צפור לפניך", "כי תפגע שור אויבך", "כי תראה חמור שנאך", - כולם, אם באו לידך, אתה מצווה עליהן, ולא לרדוף אחריהן". אבל "השלום" - בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר.
רבים הם בימינו "אספני מצוות", שמחפשים מומים אצל האחר, מבקשים למצוא אצלו "בן סורר ומורה", "שתי נשים" (ואף יותר), "שורו נידח". מלמדת אותנו תורה: מומין אלה, שיש בהם הרבה שנאה וקנאה ומחלוקת, אל לנו לרדוף אחריהם. לא כן השלום והאחווה, שעליו נאמר "בקש שלום ורדפהו", בקשהו במקומך ורדפהו במקום אחר.