אחת הנקודות שעולות מפרשת כי תצא,הרוויה במצוות, היא יחסה של התורה לאשה הנאנסת. המקרה שבו דנה התורה הוא באשת איש, נערה מאורסה (כלומר, שהתקדשה כבר לבעלה, אך טרם נישאה לו), ובמצב כזה מבהירה, כמובן, התורה שאין שום בסיס להאשמה של האשה, ובוודאי שלא לפגוע בה (בניגוד לתרבויות ותפיסות פרימיטיביות של כמה משכנינו, שעד היום הזה מאשימים אשה שנפגעה מינית במעשה, לא פחות, ואף יותר מאשר את הפוגע בה). אולם, התורה מוסיפה הערה נפשית חשובה, שראוי לשים אותה על לב (דברים כב,כו-כז; השינויים על פי נוסח הקרי):
"וְלַנַּעֲר(ה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ(ה) הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".
כמובן שאין לנערה האומללה דין מוות, אך התורה בוחרת להשוות את מעשה האונס לרצח, לא פחות. ייתור זה בפסוקים הוביל את חכמינו ז"ל (סנהדרין עג,א) ללמוד מדין נערה המאורסה לכל דיני רודף, וקבעו שמצווה להציל נערה זו, אף במחיר חייו של הפוגע בה, שכן אין גבול ושיעור לחומרת המעשה ונבזיותו. כן הדין אף בכל רודף, המבקש להרוג את רעהו, שמצווה להציל את הנרדף, ואפילו במחיר חייו של הרודף.
אולם, ברי שלא די בלימוד הלכתי טכני זה, חרף חשיבותו העצומה, ונדמה שיש בדברי התורה משום קריאת כיוון רצויה. גופן של הנשים היה נתון למרמס דורות על גבי דורות, ונדרשו מאות ואלפי שנים עד להכרה מלאה, משפטית ותרבותית בזכותן של הנשים לעצמאות ולצדק ביחס לפגיעה בהן. אולם, גם היום, אנו שומעים מפעם לפעם על מסעות ביזוי והתעמרות, ממסדית וציבורית, כלפי נשים שנפגעו פגיעה מינית ואחרת. לעתים החרפה מגיעה מהרשויות שאמורות לאכוף את החוק, שבאמצעות נטל ההוכחה הקשה פוגעים שנית ושלישית בנשים אומללות אלה, ולפרקים החברה עצמה, בקשר של שתיקה, בערות ורשעות, מדכאת אותן, ופולטת אותן מקרבה. תורת הנצח מתריעה, ככל הנראה על רקע התנהגויות נפסדות אלה, מפני הקלת הראש של החברה במעשה השפל. האונס דומה לרוצח, ולא רק בגלל דין המוות אשר לו (שנכון רק כאשר בא על אשת איש), כי אם עצם המעשה, כבילת הנערה ומניעת הישועה ממנה, כל אלה אינם אלא רצח, התנהגות תת אנושית של חוסר התחשבות בוטה במצוקתו וברגשותיו של הזולת (אף ביחס לבעלה של האשה נכונים הדברים, וראה שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אבן העזר סימן עז).
לאורך הדורות אנו מוצאים שחכמי ישראל הביעו סלידה קשה גם מהתנהגויות משיקות למעשים נוראים אלה, וביטאו את דעתם בנחרצות כנגד ביזוי כבודה של האשה והכאתה, על ידי מי שהיה אמור להיות קרוב לה מכל - בן זוגה. פעולות אלה הינן עילה מספקת לגירושין (כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר קנד,ג, בדברי רמ"א ובבאור הגר"א שם, אך ראה הערת הב"י בהמשך לציטוט דלקמן), אך יותר מזה, מבטאים שפלות קשה מצד המכה. כך הביא מרן הבית יוסף, באבן העזר סימן קנד:
"מצאתי בתשובת רבינו שמחה (מויטרי, מתלמידי רש"י - צ"ה): המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב,ב). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו, ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך! (סנהדרין נח,ב; ורש"י שם ד"ה קץ ידא). ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה.
ואח"כ כתב: תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה - אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו על ידי גוים: לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך!".
רבינו שמחה, כמו גם ראשונים אחרים מאשכנז, מתבטאים בחריפות בסוגיה, ומתירים אף להשתמש בבריוני הגויים לטובת אכיפת הצדק וזכויות האשה הבסיסיות (הגויים נזקקים בכדי להמלט מדין "גט מעושה"). כן הביע זעזוע מהתנהגות זו והורה באופן דומה הרשב"א בחלק ז סימן תעז מתשובותיו. כך גם המרדכי, בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנברג (שם מובא בשם הגאונים גם ביחס להתעללות מילולית, אף אם אינה מגיעה מהבעל עצמו, אלא מקרובי משפחתו). גם רדב"ז (חלק ג סימן תמז) ממצרים מחמיר בנושא זה, ומתאר את האיסורים הקשים עליהם עובר ברגל גסה הבעל הפושע. החמיר ביותר בענין, בתשובה ארוכה ומנומקת, ר בנימין מיוון, בשו"ת בנימין זאב סימן פח, ועוד רבים רבים מגדולי ישראל.
אמנם, ציינו כאן רק התייחסויות הלכתיות לסוגיה קשה זו, אך אל לנו להתעטף באצטלה הלכתית בבואנו להתמודד עם הנגע הרע הזה, שפשה גם בקרבנו. הרקבון הנפשי החמור שבביזוי אדם אחר, ובעיקר חסר ישע, איננו זקוק לעוגנים הלכתיים בדיני גירושין וכתובה. הוא חמורה דיו כשלעצמו, ומן הראוי שהציבור יקיא אותו מתוכו.
המכנה המשותף להארות ההלכתיות הללו של כל גדולי ישראל הוא שהם ניתנו לא תחת חסות של מדינה יהודית, ובמקרים רבים המחוקקים בארצות הפזורה אף לא ראו מעשים כאלה בחומרה. אולם, היתה הבנה בסיסית בקהילות ישראל שהציבור, והציבור לבדו, יכול וצריך לנדות ולהוקיע התנהגויות נפסדות כאלה. לא ח"ו להאשים את האשה בתלונות שווא, ולשקוע במגננות פנימיות וחיצוניות. אם הבעיה קיימת - חובה לטפל בה ולעוקרה מן השורש, ולא לכסותה בכיסויי כזב ממינים שונים.
במקום שבו מערכת המשפט מגלה אוזלת יד, מערכות האכיפה מקשות על המתלוננות, והנורמה החברתית יוצרת קשר של שתיקה, ראוי לקול התורה להריע, ולהתריע מפני העוול הקשה. בעיקר הדברים אמורים ערב ימי הדין והסליחות, שבהם אנו מבקשים לטהר את מחננו, ולנקות את עצמנו ואת האומה כולה מכל פגע רע. נהיה אנו מושיעים לנערה.