זכיתי בקיץ הזה לבקר פעמיים באתר של המזבח בהר עיבל, שרבים מזהים אותו כמזבח שאנו מצווים בפרשה לבנותו בכניסה לארץ, ובספר יהושע מתואר הקיום של הציווי הזה. זכיתי גם להיות כמה פעמים על הר כביר, מקום בו רואים בדיוק את דרך מבוא השמש, את הר גריזים והר עיבל, והמיקום בקער שכם שביניהם, שם ככל הנראה התקיים מעמד הברכה והקללה של פרשתנו.
כשהיינו עם הילדים שם, בדיוק בשבוע של פרשת ראה, לקחתי איתי את כל מי ששיתף פעולה, ועלינו בזריזות להר כביר, כדי לראות את המקום בעינינו. המקום השאיר חותם של התפעלות אצל יוסף, הגדול שבבנינו, עד כדי כך שכאשר ביקשו ממנו לומר דבר תורה בישיבה בשבת האחרונה, הוא הצטער על כך שמדובר בפרשת כי תצא ולא כי תבוא, כי רצה לדבר על הפרשייה הזו.
למעמד הזה לא הייתה יכולה להיות שום משמעות בלי קובץ המצוות הגדול של פרשיות שופטים
לבסוף עלה לו רעיון, אותו הוא שיתף איתי ביום שישי: הוא שאל מדוע באמצע ספר דברים שמטרתו חינוך, מוסר, חשבון נפש על העבר והכנה לכניסה לארץ, מפרשות ראה עד כי תבוא מובאת פתאום סדרה של מצוות. מה הקשר שלהן? הקב"ה "שכח" אותן בארבעת החומשים הקודמים? והשיב שאת סדרת המצוות תוחמים מצד אחד העיקרון החינוכי של הברכה והקללה שמופיע בתחילת פרשת ראה עם האזכור העקרוני שצריך גם לעשות מעמד, ומצד שני בפרשת כי תבוא הציווי הפרקטי על המעמד.
נמצא שה' אומר לעם ישראל: אתם נכנסים עכשיו לארץ בשביל מטרה וייעוד - לקיים את המצוות. יש לכם אפשרות בחירה. אם תקיימו את המצוות - תהיה לכם ברכה, ואם לא - קללה. לכן מובאות כל המצוות האלו. אני הוספתי לו בשיחתנו שהמצוות הללו קשורות להתנהגות בארץ ולרמה המוסרית הגבוהה שעם ישראל מצווה להביא לעולם, ואכן לא מעט פעמים הארץ מוזכרת בפרשות הללו: "לא תחניפו את הארץ", "לא תטמאו את הארץ", "למען תירשו את הארץ" וכו'.
ניתן לומר זאת כך, למעמד הזה לא הייתה יכולה להיות שום משמעות בלי קובץ המצוות הגדול של פרשיות שופטים וכי תצא שנלווה להן, כיון שזה העיקר של הדת היהודית: מעמדות גדולים הם חשובים כדי להטביע חותם על העם, אך בלי המצוות המעשיות, אין להם ערך, והקיום היהודי תלוי בסופו של דבר דווקא בקיום המצוות לפרטיהן.
הקיום איננו מתבסס על הנס, אלא על חוקי הטבע, והיותנו עם ה' מתבטאת דווקא על ידי כך שאנו חיים חיי חומר, שמעלים אותם באמצעות המצוות בקדושה
באחד הסיורים בהר עיבל, זכיתי שסייר עמנו גם פרופ' יואל אליצור. זכיתי, כי בשלב מסוים של הסיור הוא פתח תנ"ך והסביר לנו גיאוגרפית, את המשמעויות העמוקות של טקס הברכה והקללה: בעודו מצביע על המבנה של שני ההרים התלולים, הר עיבל והר גריזים, ועמק שכם ביניהם, הוא הסביר את היחס בין מעמד הר סיני, בו קיבלנו את התורה במדבר, למעמד הברכה והקללה, שאותו עלינו לקיים בכניסה לארץ. נתינת התורה לישראל במדבר, הייתה מלמעלה למטה. כל ישראל עמדו בתחתית ההר, בעמדת 'הקשב' פסיבית יחסית, והקב"ה דיבר מלמעלה, מראש ההר, ו"כפה עליהם הר כגיגית".
למדבר זה התאים. כל הקיום של ישראל במדבר היה קיום ניסי, שנשען על חסדיו הגלויים של הקב"ה יום יום. בארץ, ההתנהלות אחרת. הקיום איננו מתבסס על הנס, אלא על חוקי הטבע, והיותנו עם ה' מתבטאת דווקא על ידי כך שאנו חיים חיי חומר, שמעלים אותם באמצעות המצוות בקדושה. לכן, במעמד של כריתת הברית בין ה' לישראל בכניסה לארץ, מעמד של קבלת התורה מחדש לפי כללי הקיום החדשים, צריכה הקערה להתהפך: בני ישראל עומדים בתווך בין שני ההרים. ניתן לדמות זאת להר הפוך, כמו קערה, שהעם עומד בתוכה. במעמד הזה העם הוא הדובר, והקולות עולים מבין שני ההרים מלמטה כלפי מעלה. זהו המעמד שעליו אנו קוראים בפרשתנו.
כשאני מחברת בין הסבריו של פרופ' יואל אליצור למעמדות השונים (הסברים שנשענים הן על פרשנות שלו והן על פרשנות של הרב אורי שרקי), יחד עם ההסבר לפירוט המצוות הרב בין פרשת ראה, בה מופיע הציווי על המעמד לראשונה, לפרשת כי תבוא, בה המעמד מתואר בפירוט רב יותר, נראה לי שאפשר להקביל את המבנה של הפרשיות הללו לפרשיות יתרו ומשפטים: בפרשת יתרו העם מקבל תורה. שם מתואר מעמד הר סיני.
לאחר מכן מגיעה פרשת משפטים עם כל פירוט המצוות הרב שבה, מצוות שיש ביניהן גם דמיון מסוים לחלק מהמצוות שקראנו עליהן בפרשה הקודמת, בפרשת כי תצא. אך הפרשה מסתיימת בשני אירועים שמשלימים את מעמד הר סיני: כתיבת דברי הברית והקמת המצבה לשנים עשר שבטי ישראל, ובניית המזבח והעלאת העולות וזביחת השלמים עליו. לאחר מכן משה עולה להר, והתיאור הסופי של קבלת התורה ככפיית הר כגיגית מושלם: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר" (שמות כד,טו).
בספר דברים מתוארים לנו גם כן שני חלקים לשחזור של כריתת הברית עם ה' בכניסה לארץ: החלק הראשון מתואר בפרשת ראה, והשלמת התיאור שלו הוא בפרשת כי תבוא, והוא מעמד הברכה והקללה בין הר גריזים והר עיבל, ככל הנראה בקער שכם. החלק השני הוא בניית המזבח, וכתיבת דברי התורה על האבנים, חלק שייתכן מאוד שהיה אמור להתקיים אומנם גם הוא באותו אזור של הר עיבל, אך לאו דווקא באותו מקום בדיוק. את המזבח שבנה יהושע חיפשו במשך שנים על המדרון הפונה להר גריזים ולשכם, ולא הצליחו לאתרו שם.
פרופ' אדם זרטל ז"ל, נתקל במבנה הפולחני הפונה אל דרך מבוא השמש, באמצע המדרון הצפון-מזרחי של הר עיבל, כמעט במקרה, וזיהה אותו מסיבות רבות כמזבח שבנה יהושע בן נון. הזיהוי הזה, במידה שהוא נכון, יכול לחזק לנו את ההשערה שאכן היו כאן שני מעמדות שונים: מעמד אחד של כריתת הברית על ידי אמירה של עיקרי הדברים החשובים למעמד, והוא נעשה באזורי ההרים, באופן בו ישראל שותפים ועומדים בכל מעמד כפי המתאים לו (מעמד הר סיני בתחתית ההר, ומעמד הברכה והקללה בין שני ההרים). המעמד השני – מעמד השמחה והזביחה, בו מוקרבים קורבנות עולות ושלמים, הוא מעמד בפני עצמו, ומגיע רק אחרי קבלת פירוטי המצוות, אלו של פרשת משפטים ואלו של פרשיות ראה, שופטים, כי תצא ותחילת כי תבוא, והוא משלים את השמחה של ישראל בתורה המעשית שניתנת להם.
מזבח אינו אלא מבנה אבנים ועפר; אך הוא נושא עמו בשורות פנימיות לכל אדם.
את המהלך על הבחירה של הקב"ה דווקא בהר עיבל למקום המזבח, המקום בו חוגגים ישראל את התורה שהם מקבלים על עצמם מחדש, התורה שתפקיד מצוותיה לשומרם בארץ ולתת להם את דרכי ההתמודדות עם דרישותיה, אסיים בדברים שקראתי בשבת האחרונה, כשסיימתי את הקריאה בספרו של אדם זרטל 'עם נולד'. הוא כותב שם כך: "כששוחחנו על בחירת ההר ראינו שיש לה חשיבות רבה. דרוש הר קרוב לשכם ולמסורותיה; אך באותה העת גם מקום שיראה את ההבדל בין הפולחן הכנעני של העיר לבין פולחן הא-ל החדש. בחירת ההר הזה היא סימן מובהק להבדל בין כנען לישראל; מתוך כוונה אין ממנו קשר-עין לשכם. המבט הוא מזרחה, לעבר נחל תרצה והירדן – משם הגיע העם החדש.
בחירתו של מקום-המזבח כרוכה במסר: דחיית הקשר לכנען הישנה, לאליה ולערכי-המוסר שלה. את המזבח גם קובעים כך שהטקס ייערך בין שתי הפסגות. מהי המשמעות של השניות הזו? התורה ניתנת על הר סיני שהוא אחד; כך גם הר נבו והר המוריה והר הבית והר תבור וראש כרמל והרים מקודשים אחרים – כולן פסגות יחידות. רק בטקס עיבל נבחר המקום בין שני הרים. בין שני הרים – כי מהות הדת החדשה היא זכות הבחירה. לא עוד גורל אכזר וקבוע-מראש של אלים עיוורים וחרשים, אלי עץ ואבן; את מקומם תופסת בחירה מוסרית של האדם בין טוב לרע. הבחירה בין שני ההרים, היא מהות הטקס בעיבל..." (עמ' 441) והוא ממשיך שם בהסבר נפלא נוסף: "רבים שואלים אותי מדוע הוצב המזבח דווקא בהר הקללה. הרי המזבח מביא ברכה, ומדוע ציווה משה להציבו על ההר ההפוך? כדי לענות על השאלה צריך להבין את המסר הדתי-מוסרי העמוק של המזבח.
כנראה שהצלחתי להעביר את ההתרגשות גם לדור הבא, שיעביר אותו, אי"ה ומתוך בחירה מחודשת כל יום, גם לדורות הבאים
מזבח אינו אלא מבנה אבנים ועפר; אך הוא נושא עמו בשורות פנימיות לכל אדם. עיבל וגריזים אינם הרים מקוללים ומבורכים: הם רק סמל לערכים המוסריים הללו. וכדי שלא יעלה מי על דעתו שהר עיבל הוא מקולל – מצווה המנהיג להקים את המזבח דווקא בו. אילו נצטוו הישראלים להקים את המזבח ב"הר הברכה" היה יוצא שהברכה ונושא-הברכה – המזבח – מאוחדים באותו מקום. הקמת המזבח בעיבל מראה כי גם בהר הקללה – יש ברכה. גם היא נושאת את המסר הכפול של הבחירה – הטוב והרע שירדו כרוכים לעולם." (עמ' 442)
מדהים אותי שאלו הסבריו של אדם שלא גדל בחינוך דתי. פרופ' זרטל גדל בקיבוץ של השומר הצעיר, ולמיטב ידיעתי עד סוף ימיו בחר שלא לשמור תורה ומצוות. עם זאת, הוא היה מחובר בכל נימי נפשו לארץ אבותינו וליסודות המוסריים של תורתנו. כשעמדתי בהר עיבל, ליד אותו מצבור אבנים ועפר שיש סיכויים גדולים שעליו חגגו בני ישראל לפני למעלה משלושת אלפים שנה את קבלתם את התורה מחדש וכריתת הברית בינם לבין הארץ, שניתנה להם מאת ה' ומתוך בחירה לשמור את תורתו – קשה לתאר את התרגשותי.
הרגשתי שזכות גדולה היא לי לעמוד כאן, בארץ אבותיי, אחרי כל התלאות שעברו על עמי באלפי השנים שחלפו מאז, ולחזור ולהתחבר לאותה ברית ישנה בארץ המובטחת, ולבחור בברכה, בשמירת התורה המוסרית שלנו ובטוב שהיא מביאה עמה. וכשעמדנו על הר כביר שלושה דורות יחד, הוריי, יחד איתי ועם ילדיי, באותו השבוע שבו קראנו על המעמד העתיק הזה, וחיינו מחדש את המעמד כמעט במקום התרחשותו, כנראה שהצלחתי להעביר את ההתרגשות גם לדור הבא, שיעביר אותו, אי"ה ומתוך בחירה מחודשת כל יום, גם לדורות הבאים.
הרבנית ד"ר חני פרנק, יועצת הלכה, ראש בית המדרש מתן שומרון ומנהלת את מכון ידעיה.