בפרשת השבוע - פרשת "כי תבוא" אנחנו מגיעים אל פרק קשה מאוד לקריאה, פרק התוכחה. עם כל הקושי והכאב, הפרשיה הזאת חשובה מכדי להתעלם ממנה. התוכחה ממחישה עקרון מאוד עמוק ומהותי, עקרון שיכול להציע פשר גם לייסורי השואה של הדור שלנו.
קריאת הדברים מלמדת שכאשר ישראל חוטא הוא לא רק מאבד את ההגנה שהקב"ה העניק לו אלא שהקב"ה מביא עליו את כל הרעות האפשריות: גם פגעי טבע וגם אכזריות אנושית. התורה מתארת את מצוקת הגוף ומצוקת הנפש של הסובלים ולא בוחלת במילים קשות ביותר כדי להמחיש לנו עד כמה יהיו הדברים קשים ומייסרים.
שלשה לקחים התורה מפרשת בעצמה בפרשיה זו (האחרון כתוב בפרשת ניצבים, שם מסתימת פרשת התוכחה בתאור התשובה והגאולה שיבואו בתום הסבל והגלות):
א. עם ישראל הם המקור לקדושה בעולם (כח; ט): "יקימך ד לו לעם קדוש כאשר נשבע לך..." לכן לישראל יש אחריות בלעדית כלפי קידוש ד בעולם. כאשר הם צדיקים ומצליחים הדבר מביא קידוש ד בעולם (כח; י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ד נקרא עליך ויראו ממך". אבל גם כאשר הם חוטאים וסובלים - העונש הנורא שלהם מלמד את אומות העולם שהם המושגחים על ידי הקב"ה (כח; לז) "והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ד שמה" (על כך הרחיב ריה"ל בספר הכוזרי במשל הלב והאברים).
ב. ישראל עצמם צריכים לשמור בזכרונם את עברם וממנו להפיק לקחים לעתיד. (כח; מה - מו) "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך... והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם". חטאיהם ועונשיהם צריכים לעמוד לנגד עיניהם לעולם כדי להדריך את דרכם בהמשך.
ג. דוקא הסבל והייסורים יביאו את העם לתשובה ולתיקון דרכיו. (ל; א - ב) "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד אלהיך שמה. ושבת עד ד אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך".
לקח אחד לא נאמר בפרוש אבל הוא עולה וצף מתוך כלל הדברים, והוא הלקח החשוב ביותר. ודאי חשוב ביותר עבור הדור שלנו. הקב"ה מסביר לנו שהמבט האלוקי הוא מבט שמעל הזמן. ארועי דור כזה או אחר אינם נחשבים לעומת תכלית התורה - לתקן עולם במלכות שדי. כל הדורות הם אמצעים בידי ההשגחה עליונה לשכלל את הבריאה כולה. כאשר עם ישראל משתף פעולה עם המגמה, הרי הוא מתברך והעולם מתברך עמו. אבל כאשר דורות מסוימים בעם ישראל חוטאים ובכך משבשים ומקלקלים את המגמה, אין להם זכות קיום, תיקון העולם הוא תכלית הבריאה ולא רווחתם וטובתם של דור כזה או אחר. בדרך זו קובע הקב"ה את כליונו של דור המדבר כאשר הוא משבש את התכנית האלוקית של כניסת ישראל לארצו. בדרך זו קובע ירמיהו שבית המקדש יחרב וישראל יצאו לגולה.
פרשית התוכחה באה לומר לנו שאנחנו שחקנים זעירים בתוך תכנית אלוקית חובקת דורות ותקופות. הזכות הגדולה שלנו - להיות שותפים ולהמשיך תכנית זאת בדור שלנו, אבל אם לא נעשה זאת, התכנית לא תעצר, רק אנחנו נסולק מהדרך ובבזיון גדול - כדי ללמד לקח את הדורות הבאים. דבר זה נכון לכלל הדור ולכל אחד מאתנו כפרט.
כאן יש להעיר שאדם צדיק לא יאבד את זכויותיו גם בדור חוטא. אנו מאמינים בהשארות הנפש בעולם הבא - שם מקבלים את הגמול האישי, כל אדם לפי מעשיו וזכויותיו. אבל בעולם הזה הארועים נקבעים בכוחו של דור ומתוך המגמה האלוקית המובילה את העולם לתיקונו השלם.
בדרך דומה יש להבין את ארועי השואה כמו את שעבוד מצרים: הקב"ה יודע שכדי להכין עם לגאולה ולתיקון גדול צריך להעביר אותו במצוקה קשה ונוראה. לא כעונש על חטאים, אלא כייסורים ממרקים ומחדשים. מתוך כך יאות העם להתנתק ממקומו הגלותי ולצאת לדרך חדשה. כך קרה במצרים וכך קרה בשואה.
גם הקשיים חוזרים על עצמם בדורנו כמו בדור המדבר: " קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל" (אמר שמריהו לוין). אכן גם אצל יוצאי מצרים, נשמעה הקריאה "נתנה ראש ונשובה מצרימה". גם כיום, בדור שלנו, טרם הגענו לגאולה רוחנית. פרשית התוכחה מבהירה לנו שבהתקדמות לקראת הגאולה הרוחנית איננו "עושים טובה" לקב"ה, אלא רק לעצמנו. השותפות במגמות האלקיות היא זכות גדולה שאסור להחמיץ אותה.