לכתחילה לא קבעה התורה מסגרת או צורה מסוימת בה האדם יחיה חיי תורה ומצוות, לא סביבה עירונית ולא חקלאית או סביבה אחרת, יש המסבירים כי לכך ניתנה התורה במדבר, כדי שלא לקשור את קבלת התורה לאיזה שהוא או לאיזה משטר של חיים, (עיין פרק כו' בתפארת ישראל למהר"ל מפראג ). כי את התורה יש לקיים בכל מקום ובכל זמן, בכל מסגרת או צורת חיים. ואעפ"כ גם אם אין אמירה מפורשת היכן יש לחיות חיי תורה, לא נוכל לכחד שההתרשמות ממצוות רבות שבתורה נראה שהתורה מעדיפה את חיי החקלאות ועבודת האדמה בחיי היהודי בארץ ישראל, והביטוי לכך הוא ריבוי מצוות התלויות בארץ. ובמיוחד הדבר בולט במצוות הבאת הביכורים, שלקיים אותה יכול רק אדם שיש לו קרקע, ועל כך הוא אומר: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". בספרו עין איה (ביכורים אות כז) מפרש הראי"ה קוק את הייחוד של חיי עבודת האדמה בחברה היהודית בארץ ישראל וכך הוא כותב: בנוהג שבעולם אנו רואים שחברה העוסקת בעבודת האדמה בלבד, שאנשיה הקשורים לנחלתם ורוב שעות היום עסוקים הם במשק החקלאי שלהם הם מנותקים מהחברה הסובבת אותם, הסגירות הזו יכולה לנוון את התפתחותו המדעית והחברתית של החקלאי. ואילו מי שעוסק במסחר וחרושת, המנהל משא ומתן עם האחרים, המעורבות החברתית שלו בנוסף לתועלת הכלכלית היא מחזקת את האגד החברתי הנוצר במפגש ההדדי שבין הסוחרים הצריכים זה לזה, ואגב עיסוקו הכלכלי הוא רוכש מיתר האומות שהוא בא במגע עמם גם השכלה של ידיעות וחידושים, שכל אלו מפתחים את האדם והחברה.
ומוסיף שם הראי"ה וכותב: לפי הנוהג בעולם לכאורה עם ישראל, שתכליתו להיות עם חכם ונבון, היה צריך להיות דווקא עם אשר עוסק בחרושת ומסחר, שיהיה נושא ונותן עם עמים רבים, שכל אלו יסייעו לו לרכוש ידע והשכלה. אבל בעם ישראל אנו מוצאים שרצונו של הקב"ה היה שיהיה עיקר עיסוקו של עם ישראל דווקא בעבודת האדמה, שיהיה עם הנהנה וניזון מטוב ארצו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מה שיבטיח לו להיות עם נטוע על אדמתו, ושלא יעסוק במסחר וקנין, עיסוק שיגרום לו להתפזר בעמים ולהיות מושפע מתרבותם, השפעה שבדרך כלל היא לטובה ולעם ישראל היא לרועץ. אלא שאז יש לחשוש שההסתגרות החקלאית הזו תביא לניוונו של העם מדוע התורה לא חששה לכך? ההסבר הוא מפני שיש בעם הזה כח מיוחד, המאפשר לו להשתכלל ולהתפתח מתוך עצמו מבלי הצורך לקלוט רוחות מן החוץ. (ואולי הכח הזה מסביר לנו את העובדה שבמשך מאות שנים בגלות, למרות שאומות העולם אילצו אותנו לחיות בגטאות, שהגויים סגרו בפנינו את מוסדות ההשכלה, ולמרות כל זאת צמחו מתוך עם ישראל בכל התקופות גאונים לא רק בתורה אלא בכל תחומי החיים).
את השילוב של חיי עבודת אדמה עם התפתחות רוחנית, מוצא הראי"ה קוק במצות הבאת הביכורים. במשנה מובא: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר". הביכורים הם הביטוי לחיבה הגדולה שיש בישראל לעבודת האדמה, שאנו מביאים למקדש את ראשית פרי האדמה, להורות שתרבותו של העם תגדל דווקא בהיות ישראל עם לבדד החי מעמל אדמתו ואינו זקוק להתפתחותו ללמוד מדרכי הגויים. והסיבה היא כי הכוח המאחד בישראל אינו הכלכלי אלא דווקא הרוחני, ולכן מביאי הביכורים קודם בואם למקדש אינם מתכנסים בעיר המחוז ששם השווקים והמרכז המסחרי, אלא דווקא בעיר של מעמד, שהיא נקבעה לפי החלוקה של עם ישראל בבית המקדש, שנחלקו לעשרים וארבע מעמדות כנגד עשרים וארבע משמרות הכהנים בבית המקדש, וכל העיירות של מעמד מתכנסות דווקא בעיר של מעמד, להורות שהמסגרת החברתית המאחדת את החברה הישראלית היא הקשורה לבית המקדש. ומפני סיבה זו גם לא היו נכנסים לבתים אלא לנים ברחובה של עיר, כדי להורות בזה את חיבתם לחיי הטבע המצויה בעבודת האדמה. ומוסיף שם הראי"ה: אשרי העם שבורר לו חיי תום טבעיים, המצילים אותו מהתדרדרות של פראי אדם, ויחד עם זאת אינם פוגעים ברמתו התרבותית של העם, להיות בעל דעה רמה וזכה עד מאוד, כי עם ישראל מפתח את החמודות הקדושות הגנוזות בקרבו לא מכוחות זרים, אלא מתוך תוכו, מכוחו העצמי הגדול.