פרשת כי תבוא: מדוע נדחה מעמד הברכה והקללה שבספר יהושע?

מדוע בעוד שלפי פרשתנו מעמד הברכה והקללה אמור להיות מיד לאחר חציית הירדן, בספר יהושע הוא מופיע רק לאחר כיבוש יריחו והעי? ומדוע מעמד הברכה והקללה מסמן שינוי מהותי בין הפרטים בעם ישראל?

ד"ר איתן פינקלשטיין 30/08/18 16:05 יט באלול התשעח

פרשת כי תבוא: מדוע נדחה מעמד הברכה והקללה שבספר יהושע?
הולך במדבר, צילום: shutterstock

אמר ר' שמעון בן לקיש: בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להם יהושע: 'אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפים אתכם' (ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ה).

לפי הציווי המופיע בפרשתנו, מעמד הברכה והקללה אמור להיות מיד לאחר חציית הירדן: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים... וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל" (כז, ב-יג). עם זאת, בספר יהושע מתואר ביצועה של מצווה זאת רק בסוף פרק ח' – לאחר התיאור של כיבוש יריחו, חטא עכן ושתי המערכות של כיבוש העי.

לפי הגישה הסוברת שסדר התיאור בספר יהושע הוא גם סדרם של האירועים, עולה השאלה מדוע החליט יהושע לדחות את קיומה של המצווה עד לאחר כיבוש יריחו והעי. אפשר לתלות את אי-קיום של המצווה בטעם טכני, שכן ייתכן שיהושע העריך כי אין לו את היכולת הצבאית להגיע באופן מיידי למרכז הארץ, לאזור שכם, ללא כיבוש יריחו והעי. ברם, לפי תפיסה זו יש להעביר את השאלה לציווי עצמו: כיצד מצווה התורה בפרשתנו ציווי שהוא לכאורה לא אפשרי מבחינה מעשית?

בשל הציווי המפורש בפרשתנו, יש בחז"ל שסברו שיש לקרוא את ספר יהושע בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר בנביא', ולדעתם יהושע קיים את הציווי כלשונו מייד כשעבר את הירדן:

בא וראה כמה ניסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר משישים מיל, ואין כל ברייה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז (סוטה לו ע"א).

אך דווקא לפי גישה מדרשית זו, שהבעיה ה'טכנית' של ההגעה לאזור שכם נפתרה על ידי המתה ניסית ומיידית של כל מי שניסה לעמוד בפני ישראל, עולה השאלה במלוא עוצמתה: מדוע בחר הנביא שסידר את ספר יהושע לדחות את התיאור של מעמד הברכה והקללה? מדוע לא הביא את תיאור המעמד מייד לאחר חציית הירדן (במיוחד אם אכן המעמד אירע בו ביום), ודחה את התיאור לתקופה שלאחר כיבוש יריחו והעי, תוך יצירת סתירה לכאורה לציווי התורה?

ייתכן שהתשובה לשאלה זו, תפענח גם את הסוד העומד מאחרי מעמד הברכה והקללה. רבים תמהו מהו המכנה המשותף של תריסר קללות ה'ארור' שבמעמד. בפרשייה זו מקוללים עוברי העבירה החמורים ביותר, כמגלי העריות ועובדי העבודה הזרה, יחד עם מטי משפט, לוקחי שוחד, מטעי עיוור, מכי רעיהם ומסיגי גבול – כך שלא ברור על איזה בסיס נבחרו דווקא איסורים אלה, ולא עניינים אחרים.

בפרשייה יש שני רמזים למכנה המשותף: קללת עובד העבודה הזרה נוסחה בלשון "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" (כז, טו), ואף קללת מכה חברו נוסחה בלשון "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (כז, כד). לאור שני רמזים אלה ניתן לאפיין גם את שאר ה'ארורים' כעניינים שנעשים בסתר: עבירה על ענייני עריות נעשית באופן טבעי במסתרים, וכך גם מתן שוחד או הטיית דין; הסגת הגבול והעתקתו למקום רחוק יותר נעשית בלא רואים, ואף זהותו של מטעה העיוור בדרך נשארת על פי רוב עלומה.

נראה כי הסברו של הרמב"ן ל'ארור' האחרון "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" (כז, כו) מתיישב היטב לפי הסבר זה. הרמב"ן מסביר שכוונת הפסוק אינה לקלל באופן כללי את כל מי שלא קִיֵים את דברי התורה (כפי שפירש רש"י), אלא את כל מי שלא עשה את כל המאמצים האפשריים מבחינתו – להקים את התורה, ולגרום לכך שכל ישראל יקיימוה: 'ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה [ולא החזיק] – הרי זו ארור'. האם עשה האדם את כל שיכל כדי להקים את התורה? את התשובה לשאלה זו יכול רק האדם עצמו לדעת – ועל כן זהו עניין נסתר שבין האדם לבין עצמו.

הסבר זה עולה בקנה אחד גם עם הדרשה בה פתחנו, לפיה ביום מעבר הירדן, שבו היה אמור להתקיים מעמד הברכה והקללה – קיבלו ישראל על עצמם את האחריות ההדדית על חטאיהם הנסתרים של אחיהם. לפני הכניסה לארץ ישראל, הייתה הצדקה להענשת הכלל רק על מעשים גלויים – שכן כל העוון היה בכך שיתר העם לא מיחה בחוטא, והגיוני להענישו רק אם הייתה לכלל האפשרות להבחין במעשה ולמחות. לעומת זאת, בארץ ישראל הופך ישראל ל'עם אחד' במלוא המשמעות – ולכן חטאי היחיד מחייבים את הכלל ללא כל קשר לעוון אי-המחאה, אלא מתוך הערבות ההדדית המוחלטת הנדרשת מעם היושב בארצו (כמשל המפורסם של אבר הגוף החולה המקרין על שאר האיברים – אפילו 'ללא אשמתם').

פרקים ו'-ז' בספר יהושע המתארים את כיבוש יריחו ואת שתי המלחמות בעי הם למעשה תיאור  החטא ותיאור התיקון של מעילת עכן בחרם יריחו. כפי שמפורש בפסוקים, חטאו של עכן הוסתר מעיני כל העם, ולא הייתה להם כל יכולת לדעת עליו או למחות בגינו. לפי חז"ל, עכן גם מעל בסתר בחרמים קודמים שהוטלו בתקופת המדבר (סנהדרין מג ע"ב), אלא שאז לא ארע דבר לעם שלא מחה מאחר ולא ידע על המעילה, ואילו כעת נענש העם כולו במפלת העי הראשונה בשל עוונו הנסתר של עכן.

נראה כי דחיית תיאור מעמד הברכה והקללה (ואולי גם המעמד עצמו), עד לאחר תיאור חטא עכן ועונשו – נועד ללמדנו על המשמעות הפנימית של המעמד. רק לאחר שלמדנו באופן מעשי על עוצמת הערבות ההדדית המלאה הנדרשת מעם היושב בארצו, הכוללת אחריות אפילו על מעשיו הנסתרים של האחר, יש טעם לקרוא על המעמד הנשגב של הברכה והקללה. לאחר שהפנמנו את המחיר הלאומי שאנו משלמים על מעשי כל אחד מאיתנו, יש אפשרות להבין את משמעות המעמד שבסופו אנו מצווים לעשות כל שביכולתנו להקים את התורה – בנסתר ובגלוי – בקרב ישראל.

 

 

* המאמר לקוח מתוך הספר החדש "דן במדרש" העוסק בדרשות חז"ל על פרשות השבוע והמועדים. את הספר ניתן להשיג באתר האינטרנט של "דברי שיר".

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר