אבותינו לא חיו בעולם סגור, הם נפגשו עם זולתם מאומות העולם, ולפי המסופר בתורה ובדברי חז"ל, על פי רוב היו התוצאות של המפגשים הללו שליליים ועוינים, מלווים סכנה ואיבה. אברהם הושלך על ידי נמרוד לכבשן האש, שרה רואה את ישמעאל מצחק עם יצחק, ואת הצחוק הזה מזהים חז"ל כעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, היה זה ניסיון לחסל את יצחק באופן רוחני (ע"ז), מוסרי (ג"ע) ופיזי (שפיכות דמים), סכנות שאברהם לא הבחין בהן ורק שרה בחרדתה לשלומו ועתידו של יצחק דורשת מאברהם: "גרש את בן האמה הזאת", ועדיין אברהם מסרב ורק אמירתו של הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" היא שמשכנעת את אברהם לשמוע לדברי שרה. גם יעקב מאוים על ידי עשו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", אחרי עשו בא לבן שמודה במו פיו על עצמו: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" ורק התערבותו של הקב"ה מנעה זאת: "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר: השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע", ובהמשך מתנכל שכם בן חמור לדינה בתו של יעקב. וכך גם פרעה והמצריים שהיו כפויי טובה והשיבו רעה כנגד הטובה הגדולה שעשה להם יוסף.
יוצא מן הכלל היה יתרו חותן משה שמפגשו עם עם ישראל הביא לתוצאות חיוביות, יתרו החל את חייו ככומר לעבודה זרה, שלא הניח עבודה זרה שלא עבד אותה (מכילתא יתרו א), ופיטם עגלים לעבודה זרה (סוטה מג א). ולמרות שבמדין היה מנהיג מדיני (שר) וגם מנהיג דתי (כומר), ומרגע שהבין כי טעה ויתר למען האמת על כבודו ומעמדו: "ראה שאין ממש בעבודה זרה וכפר בה, וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, עכשיו זקן אני, בחרו לכם כומר אחר, והוציא להם כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם" אלא שעל החלטתו זו של יתרו הגיבו בני עירו בחומרה "עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשה לו אדם מלאכה ולא ירעו את צאנו, לפיכך הוציא את בנותיו לרעות" (שמו"ר א לב).
יתרו מייצג את הגוי הערכי, שמוכן לסכן אפילו את מעמדו למען עקרונות וערכים, כך הוא נהג גם כשישב בכבודו של עולם בארמונו של פרעה: "שלושה היו באותה עצה (שאמר פרעה: "הבה נתחכמה לו"), בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית" (סוטה יא א). ואחר מסע ארוך מגיע יתרו למחנה ישראל וזוכה בה לכבוד גדול, לא רק משה חתנו יוצא לקראתו, אלא גם אהרן ונדב ואביהו ועמם שבעים מזקני ישראל (שמו"ר כז ב). וכאן מתרחש דבר מוזר, למרות שהיה יתרו אישיות בלתי רצויה בארצו המנודה על ידי סביבתו, ואילו במחנה ישראל הוא יושב בכבודו של עולם, אעפ"כ הוא אינו נשאר במחנה ישראל אלא מתעקש לשוב אל ארצו ואל מולדתו. וזאת על אף שמשה מבטיחו: "והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל", יתרו דוחה בנימוס את ההצעה והוא נחוש בדעתו: "לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך", ומשה אינו מוותר וממשיך להפציר בו: "אל נא תעזוב אותנו . . . והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך" אך יתרו בשלו ולבסוף שב למולדתו.
מהי הסיבה להתנהגותו זו של יתרו שמתעקש לשוב לארצו? במדרש אנו מוצאים כמה סיבות וכולן סיבות ערכיות. לפי המכילתא (יתרו א ב) יתרו אינו מסתפק באושרו האישי בבחינת אני את נפשי הצלתי, אלא הולך לגייר לכל בני מדינתו. ויתרו מנמק זאת למשה: "כלום הנר מהנה אלא במקום החושך, מה יעשה הנר בין חמה ללבנה, אתה חמה ואהרן לבנה" (מדרש הגדול יח כו), טענתו של יתרו היא שבמדין הוא יביא תועלת גדולה יותר מאשר במחנה ישראל. סיבה נוספת מובאת במדרש הגדול (במדבר י ל): "היה יתרו מחשב ואומר: השנה (שחלפה) היתה שנת בצורת ואני לוויתי ופרנסתי את העניים ואם אין אני הולך ופורע את החובות, נמצאתי מחלל שם שמים". ובמשנת ר"א (טו) הוסיפו: "אנשים רבים הפקידו בידו פקדונות, אם אני מניחן והולך לי, יאמרו לקח כל הפקדונות ונתן לחתנו ונמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך, אני הולך ומחזיר את כולם". כך היה יתרו אדם ערכי מתחילה ועד סוף.