את פרשת חוקת פותחת פרשת פרה אדומה. 'פרה אדומה' הפך למושג, הוראתו - חוק ללא טעם:
"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז'): "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנה", אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה הייתי דורשה וחוקרה והיא רחוקה ממני. (מדרש במדבר רבה י"ט ג')
ההתחבטות האם אפשר לתת פשר לפרשת פרה אדומה, באה לידי ביטוי באגדה הבאה:
זאת חקת התורה.
גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: דברים אלה (פרטי מצוות פרה אדומה) שאתם עושים נראים כסוג של כשפים, מביאין פרה ושורפים אותה וכותשים אותה ונוטלים אותה אפר, ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טיפין ואומרים לו טהרת.
אמר לו: נכנסה בך רוח תזזית (שיגעון) מימיך?
אמר לו: לאו.
אמר לו: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין (שורשים) ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים והיא (רוח התזזית) בורחת.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזו רוח טומאה היא, מזין עליו רוח טומאה והיא בורחת.
לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקש (בדברים של מה בכך), לנו מה אתה משיב?
אמר להם: חייכם. לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
(ילקוט שמעוני, חוקת י"ט בתרגום חלקי)
יש שתי אפשרויות לקרוא את המדרש: האחת - התשובה לגוי היא תשובת קש, תשובה להדיוט על פי דעתו המוגבלת. השניה - התשובה לגוי היא תשובת קש לדברי התלמידים, אך עבור הגוי היא תשובה ראויה. אני בוחר באפשרות השניה, מפני שהיא נראית לי מעניינת יותר. בואו ונתבונן בה. התשובה לתלמידים מורה שאין משמעות לפרטי המצווה. כל אלוהים רצה, אילו היה רוצה אחרת - היתה המצווה נראית אחרת. אפשר לחשוב על מציאות אלטרנטיבית, בה אלוהים מצווה לקחת זברה, להעתיק את פסיה על פניו של הטמא וכך הוא נטהר. תמונת עולם זו פותחה על ידי הרמב"ם ומאוחר יותר על ידי ישעיהו ליבוביץ'. היא אופיינית להולכים בדרך התבונה, שאיננה יכולה להכיל מצווה מעין זו. היא נדמית לתבונה כמעשה כשפים, ורק רצונו של אלוהים מציל אותה מלהיות בגדר מעשה כשפים האחר והאסור. התשובה לגוי על פי קריאה היא תשובה מליאה בהקשר אחר. בהקשר בו יש משמעות למעשי כשפים, יש משמעות גם למצווה הלעומתית של פרה אדומה. ביטוי לעמדה זו מצוי במשל בית המרקחת של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. רבי יהודה הלוי איננו נוקט בדרך של טעמי המצוות, הסברים תבוניים המהווים סיבה למצווה. במקום זאת הוא מורה כי המצווה מהווה מרשם שעובד, כשם שמרשם של תרופה על איזוני החומרים המדויקים שלו - עובד. מסורת הסוד והקבלה אף היא הולכת בדרך זו, לא של טעמי המצוות אלא של התבוננות במערך האיזונים העדין הגורם לכך שהיא תפעל את פעולתה בעולם.
נמצאו שתי דרכים בהבנת פשר המצוות, דרך הטעמים הסיבתיים ודרך 'בית המרקחת'. בפני ההגות המודרנית נפתח אפיק חדש של פשר. בספרו 'האדם מחפש משמעות' מספר ויקטור פרנקל על אדם שבור שבא אליו וסיפר כי הוא איננו יכול להתאושש לאחר מות אשתו האהובה לה היה נשוי עשרות שנים. פרנקל שאל אותו: מה היה קורה אם אתה היית מת לפני רעייתך? האיש נבעת ואמר: היא לא היתה מסוגלת להכיל את זה, היא היתה מתמוטטת. לדברי פרנקל, מציאת הפשר לסבלו של האיש - הוא סובל כשהאלטרנטיבה היתה שרעייתו תסבול, היא זו שניחמה את האיש. הרב סולובייצ'יק ב'על התשובה' תמה על דברי הגמרא המורה כי מידת יסורים מכפרים' מתקיימת גם אם אדם בא ללבוש חלוקו ומוצאו הפוך, או מכניס יד לכיס ימין להוציא מטבע והמטבע נמצא בכיס שמאל. הכיצד? חטא יכופר ביסורים של כלום?! תשובתו היא כי המכפר איננו הערך האובייקטיבי של היסורים, אלא המשמעות שהאדם יוצק לתוכם. זה אותו הרעיון של ויקטור פרנקל הקורא לאדם לא לחפש סיבה ליסוריו אלא לתת להם משמעות. באופן זה אנחנו יכולים לקרוא לתורת טעמי מצוות חדשה שלא תחפש את הסיבות לכך שריבונו של עולם נתן את המצווה כך, ואף לא מציע מרשם בית מרקחת. תורה זו תקרא לאדם לתת משמעות יוצרת למצווה הנתונה בתורה. הנה אני מתבונן בפרה האדומה - מתבונן ממש, רואה אותה ואת הצבע האדום המוזר שלה. מה המשמעות שאתן לה? הפרה לוקחת אותי במארג האסוציאציות התנ"כיות לחלום פרעה, לשבע הפרות הבריאות ולשבע הפרות הדקות הבולעות אותן. חלום נפתר על ידי יוסף כמורה על שבע שני הרעב שתבלענה את שנות השבע שקדמו להן עד ש'...נשכח כל השבע בארץ מצרים'. המוות מכלה את החיים. אבל יוסף לא נכנע למוות ומציע שיטה כלכלית מהפכנית שתעזור למצריים לעבור את שנות המוות. הפרה היא מלשון 'פרו ורבו...' היא אם העגל הסורר בחטאו. צבעה האדום הוא צבע הדם, נוזל החיים. הפרה מתה, מישהו מת וטימא אדם. הפריון האדום קורא לאדם לא להשלים עם המוות, לפנות אל החיים, להפוך מוות לחיים. אינני מתיימר לומר שזה טעם המצווה, שבגלל מערך רעיונות אלה חוקק המחוקק את החוק. נתתי רק פשר מתוך עולמי הקטן, ואתם הקוראים - את ואתה - הקשיבו נא לפרשה המוזרה ותנו לה פשר משל עצמכם.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים