בפרשת חוקת אנו קוראים על חטאו של משה רבנו והעונש החמור שקבל בגינו. ברם, לא ברור מה היה חטאו של משה. סוגיה זו עלתה על שולחנם של פרשנים רבים שהעלו השערות רבות בדבר זהותו של החטא. ואכן, מספר החטאים שיוחסו למשה הינו כמספר הפרשנים שניסו לעמוד על טיבו של החטא.
ארצה בעניותי, להוסיף עוד רעיון על אלו. מעניין לראות כי הדרמה הזו, של עם הדורש מים והקב"ה נעתר לבקשה ופוקד על משה לעשות כן, קרתה פעמיים: בתחילת המסע ביציאת מצרים, ובסיומו, רגע לפני הכניסה לארץ. בראשית הדרך פקד הקב"ה את משה ואמר לו: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם.. וּמַטְּךָ.. קַח בְּיָדְךָ.. וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". משה נצטווה לקחת את המטה ואיתו להכות ולהוציא מים. גם עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, נצטווה משה לקחת את המטה בידו: "קַח אֶת הַמַּטֶּה.. וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו".
אפשר להבין מדוע צריך היה משה לקחת את המטה בראשית הדרך, שכן איתו הכה בסלע והוציא את מימיו, ברם לא ברור מדוע צריך עתה, בתום התקופה, לקחת את המטה, הרי הוא נצטווה לדבר אל הסלע, ולשם כך אין צורך במטה?
בידוע שיש שלוש דרגות של קיום: מחשבה דיבור ומעשה. דבר זה נכון גם בצורת ההנהגה האלוקית. דור יוצאי מצרים חוו הנהגה אלוקית של מעשה. הם ראו וחוו את הקב"ה בכל רגע ורגע, בדמות ענני הכבוד, מן, שליו, עמוד אש ועמוד ענן.
השגחת ה' שלכאורה פחותה יותר מבחינת הגילוי האלוקי, היא הנהגת הדיבור. לא רואים את הדיבור אבל מרגישים, חשים ושומעים אותו. לא צריך לראות את המדבר בכדי להשתכנע לקיומו. הנהגה כזו הייתה מרגע הכניסה לארץ ישראל ועד לימינו אנו. איננו רואים את ה' בחוש, אבל מרגישים, כאילו בשמיעה, את השגחתו עלינו.
בגלל זה כונו דור יוצאי מצרים 'דור דעה'. הם לא האמינו בה'; הם ידעו על קיומו במפגש חווייתי יום-יומי. בתור מאמינים הם היו קטנים מאוד. כל אימת שנתקלו במבחן, ולו הקל שבקלים, קרסו ורצו לחזור למצרים. אנחנו לעומתם, לא ראינו את הקב"ה, אבל מאמינים בקיומו ובהשגחתו. עם ישראל עבר אלפיים שנות גלות נוראה, ואעפ"כ נותר מאמין.
הנהגה אלוקית של מחשבה תהיה בע"ה לעתיד לבוא, שנאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה'".
כעת ננסה להבין מה קרה למשה. בראשית הדרך צווה לקחת את המטה ולהכות איתו על הסלע. הכוונה בזה היא לרמוז לבני ישראל כי הנהגת ה' בשלב זה היא בצורת מעשה, ולכן עם המטה נעשה מעשה בכדי להוציא מים.
כעבור ארבעים שנה, רגע לפני הכניסה לארץ והמעבר לקטגוריית השגחה שונה, של דיבור, מצווה משה לקחת את המטה, אך לדבר אל הסלע. כרוצה לומר לבני ישראל: הייתם בהשגחה של מעשה, ולכן המטה בידי כמו שהיה אז, בתחילת הדרך, אולם כעת אתם עוברים להשגחה של דיבור. אני אוחז את המטה בידי, אך מדבר אל הסלע. לא רואים את המעשה, "שומעים" אותו, והתוצאה זהה.
אך משה חשב שעם ישראל אינו זכאי לסוג השגחה של דיבור. הוא אינו בוגר דיו. הוא קורא לעם "מורים", מעין כינוי של ממרים או חצופים, וטוען בפניהם כי הם לא התבגרו בארבעים שנים האחרונות. אותם טיעונים של קטנות אמונה שהיו בראשית הדרך, הם אותם הטיעונים שהוא שומע כעת, רגע לפני סוף תקופת השגחת המעשה. בתחילת הדרך אמרו: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא", והיום, כעבור ארבעים שנה, אותו הטיעון: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה.. וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת".
משה כועס. הוא לא מאמין למשמע אוזניו. ארבעים שנה חלפו, אבל כאילו שום דבר לא השתנה. הוא מחזיק את המטה בידו, כאומר: הייתם שם, ואתם עדיין שם! לא מגיע לכם להגיע לרמת השגחת דיבור. הוא אינו מדבר אל הסלע, בכוונה. לכן, התורה מתארת, כמו בהילוך איטי, את הסצנה הדרמאטית: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".
לקב"ה יש תוכניות משלו, והוא זה שמגלגל את הגלגל. משה, בעשותו כן בכוונה, התנגד בעצם למהלך האלוקי, ועל כך שילם את המחיר.
הכותב הוא רב בית הכנסת לצעירים, פתח תקוה ומרצה במכללת אורות